"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424

 

       

  רק אלו היודעים להגן על חרותם זכאים לה 

 

                                                                          

 
דף הבית >> יוסי מלמן

                                                                                המשך מהעמוד הראשי


העיתונאי והפרשן יוסי מלמן מחזור מאי 1969 מפרסם בימים אלה ספר חדש. כל ספריו עד כה עסקו במודיעין, בענייני טרור והגרעין האיראני. ספרו החדש  שונה לחלוטין. הוא קרוי "אוטוביוגרפיה של ריצה" בהוצאת ידיעות ספרים ועניינו ספור חייו  המשתקף מבעד לתחביבים שלו שבהם החל בגיל מבוגר יחסית כשהיה בן 44. יוסי הוא רץ למרחקים ארוכים והשתתף ב-27 מרתונים ועשרות תחרויות טריאתלון כולל 4 תחרויות איש ברזל (אירונמן). בספר מספר יוסי על מקורות ההשראה שלו שהפכו אותו לפני 17 שנים רץ למרחקים ארוכים. אחד החשובים שבהם הוא השרות בסיירת שקד. בספר יש פרק שלם המוקדש לשרות ולתובנות שהוא צבר: נחישות, כוח רצון, דבקות במשימה שהשפיעו על הפיכתו לחובב של ספורט אתגרי. על כריכת הספר מופיעות מילות ברכה והערכה של פצי. המוטו של יוסי הוא: אם אני יכול, כל אחד יכול.
את הספר אפשר למצוא בכל חנויות הספרים. אפשר להזמין אותו גם בדיוור ישיר בפניה ליוסי מלמן במחיר מוזל של 70 ₪ כולל דמי משלוח לכתובת המזמין
Ymelman@haaretz.co.il הכתובת להזמנת הספר


 

                פריחת השקד
 
במאי 1969 התגייסתי לצה"ל וכמו בכל מחזורי מאי זכה המחזור שלי לכינוי הגנאי מאו מאו. הכינוי הוא על שם שבט המאו או בקניה שמרד בשלטון הבריטי בשנות החמישים. בהקשר הישראלי הם היו משולים לפראי אדם בלתי ניתנים לריסון. מחזורי מאי התאפיינו באחוז גבוה של מתגייסים מקרב נוער עובד שלא למד, שבא לרוב מרקע חברתי-כלכלי נמוך. היו כמובן חריגים, כמו בני קיבוצים ובוגרי תיכון עירוניים, שגיוסם התאחר.
עוד לפני הגיוס היה לי ברור שאתנדב לשרת ביחידה קרבית מרבית חברי לשכונה, רובם בני משפחות העולים מפולין, רצו להיות וגם היו ג'ובניקים.
 
רציתי לשרת ביחידה קרבית ורצוי מובחרת. רציתי להיות ישראלי, להרשים את סביבתי ולהוכיח שאני מיוחד ואחר. הרצון הזה נבע מאותו דחף שהוליך אותי אל הקיבוץ ולימים גם הפך אותי לרץ למרחקים ארוכים. בצד זה קיים גם בי צורך מתמיד להוכיח לעצמי וגם לסביבה שיש בי כוח רצון ונחישות, ושאני מסוגל להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי. ואכן, לאחר שהפכתי ללוחם בסיירת שקד, התהלכתי, עטור בכנפי צניחה וכנפי סיירת, עם תג היחידה המתנופף, עם הנעלים האדומות והכומתה השחורה, כמו טווס הפורס את נוצותיו.


ניסיתי פעמים אחדות לתת לעצמי דין וחשבון, בשאלה מדוע החלטתי להצטרף ל"שקד" ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת. שכונת נח ברמת אביב, לא היתה קרקע פורייה לרעיונות שכאלה. אדרבא, היא אוכלסה ברובה בעולים חדשים, שעל אף שחלף עשור ויותר מעלייתם לארץ, לא היו מחוברים עדיין לזרם המרכזי של החברה הישראלית. הם המשיכו לחוש זרים. ובוודאי שלא ראו בשיגורם של בניהם לצה"ל כאמצעי להשתלבותם המלאה בחברה. הבנים שלהם, חברי, מצידם, לא חשבו ללכת ליחידות קרביות, בוודאי שלא להתנדב. אם כך מה גרם לי להחלטה? אפשר שהמדים והכנפיים והנעלים האדומות, "נעלי גיבורים" קראנו להן, השפיעו על ההחלטה. אפשר שעובדה שמדובר היה ביחידת מתנדבים קסמה לי. ברור לי שרציתי להיות "פייטר". אני מניח שחשבתי שבאמצעות שירותי הצבאי ארשים את הסביבה ובמיוחד את הבנות. אך דומני שבדיעבד אני יכול להגיע למסקנה כי הסיבה החשובה ביותר שהניעה אותי היה הרצון לחוש כישראלי. ראיתי בהתנדבותי ליחידה קרבית,יחידת עילית, את הביטוי הנעלה ביותר, את השלב העליון להפיכתי לצעיר ישראלי לכל דבר. הייתי צעיר מדי ולא נבון מספיק כדי לנסות להבין מה בעצם מושך אותי כל כך להיות "ישראלי" ומה פירוש להיות "צבר". אגב, אלה הן שאלות שאולי גם כיום אתקשה לתת עליהן תשובה. ובכל זאת אנסה. ישראל בשבילי זו המשפחה, השפה, החברים והנופים. אלה הן השיחות הבטלות, שאני מנהל כל יום שישי בקפה תמר ברחוב שינקין בתל אביב. ישראל בשבילי זה הנוף הנפלא של עמק החולה, על שדותיו המוריקים ושל הרי רמת הגולן שניבטים, ממרפסת החדר במושב רמת נפתלי, שבו אני כותב את הספר הזה. ישראל בשבילי זה ציוץ הציפורים, בעת ריצותי על גדות הירקון ורחש

הגלים בטיילת בתל אביב, במסלול הריצה ליפו. ישראל בשבילי זה הטיפוס המפרך באופניים מבית שמש לנס הרים ומאילת להר חזקיהו בתחרויות ה"ישראמן". ישראל בשבילי זה הקשר שלי, הבלתי מוסבר למקום הזה, שבו אמנם לא נולדתי, אך אני חש מחובר ומשתייך אליו, אף שאני גם יכול באותה נשימה, למנות עשרות סיבות מדוע אפשר שלא לאהוב את המקום הזה ואת חלק מאנשיו ובעקר את הממשלות, שלעיתים יש לי הרגשה שכמו עושות הכול בזדון, כדי להשניא את ישראל על תושביה ועל העולם. בבסיס קליטה ומיון (הבקו"ם) בתל השומר שהיתי כשבועיים. נציגי יחידות שונות כרכרו סביבנו המגויסים החדשים וניסו לשכנע אותנו להצטרף אליהם. פגשתי שם את מיכאל רוס, בן השכונה שהיה מבוגר ממני בשנה. הוא היה כבר מ"כ בצנחנים שבא לעשות נפשות לחטיבה. "פייטרק" הוא פנה אלי בחביבות, בשם שקראו לי הורי ושבו נודעתי בשכונה, כשנתקל בי באחד השבילים המסוידים בלבן, "בוא אלינו". הצנחנים עם הכומתה האדומה היו אז משאת נפשם של מתגייסים רבים. כמעט והתפתיתי, אך אז פגשתי חבר'ה עם חולצות דגמ"ח, עם כנפי צניחה ועם נעלי אדומות ממש כמו הצנחנים, אך מתחת לכנפי הצניחה היו להם עוד כנפיים, קטנות יותר ולא פחות מעניין ומסקרן הם חבשו כומתה שחורה. אלה היו נציגי סיירת שקד, שעד אז מעולם לא שמעתי את שמה. הם שוחחו איתי ועם סקרנים אחרים וסיפרו על עלילותיהם ב"יחידה". הם לא אמרו "שקד" ולא "סיירת" אלא דיברו במונחים, שנשמעים אינטימיים יותר של "היחידה": הם סיפרו על מסעות ג'יפים בנגב ובסיני, מארבי לילה והשתייכות ליחידה קטנה ומיוחדת. הם הציעו לי להגיע למחרת לביתן מסוים ולהצטרף אליהם לריצת אמון.      
        למחרת התייצבתי בביתן אחוז התרגשות. היו שם עוד עשרה מתגייסים ושלושה מדריכים. המתגייסים נראו כמו מתגייסים. לבשנו מדים מסמורטטים ולא מתאימים ונעלים שחורות כבדות. המדריכים באו בנעלי ספורט וחולצות טי שירט לבנות. הריצה נמשכה כחצי שעה. אני מניח שרצנו 5 קילומטרים. לא ממש בקצב מסחרר לצעירים בני 18. חשבתי שהריצה נועדה לבדוק את כשירותנו ועלולה לחרוץ את גורלי. אחר כך התברר לי שהיא כלל לא נועדה לשמש כמבחן קבלה אל סתם אמצעי לשווק את היחידה. הייתי, אם לומר זאת בלשון המעטה, עגלגל. כלומר הייתי די שמן. גובהי היה 1.63 סנטימטרים ושקלתי 73 קילוגרמים. אלה היו יותר מעשרה קילוגרמים מיותרים, שנוספו לי מאז שעזבתי את המוסד החינוכי. התנשפתי כמו הקטר הישן משירו של אריק לביא " במסילה לבאר שבע", חששתי שאם לא אסיים אותה ילעגו לי ולא יקבלו אותי ליחידה. כל אימת שנשרכתי מאחור היה מגיע אחד המדריכים, דוד כ"ץ שמו, דוחף ומעודד אותי להשיג את החבורה. דיברתי אל עצמי. אמרתי לעצמי שעלי לסיים את הריצה ויהיה מה. ואכן סיימתי אותה. המדריכים נפרדו מאתנו לשלום ובקשו שנגיע גם למחרת, באותה שעה, לריצה נוספת. אני לא יודע מדוע, אך למחרת מצאתי עצמי שוב בביתן "שקד". היו שם שוב כעשרה מתגייסים. מחציתם חדשים. כלומר חמישה מאלו שרצו אתמול החליטו שזה לא בשבילם. שוב רצנו באותו מסלול בשבילי הבקו"ם כחצי שעה, וגם הפעם סבלתי. אך הפעם כבר היתה לי תחושת השתייכות וגאווה. התייצבתי עוד פעמים או שלוש לריצות, שבסיומן הודעתי לדוד כ"ץ, שחשתי כי יש לו
  סימפטיה כלפי שאני מעוניין להצטרף ליחידה. הוא שמח מאוד והביא לי טופס, שנתבקשתי למלא בו את פרטי ולחתום עליהם.

 

בטפסים נכתב שאני מוכן להתנדב לשירות ביחידה מיוחדת. הטופס עשה לי עוד יותר חשק להיות ב"שקד." סליחה ב"יחידה". הידיעה שאני עשוי להיות שותף, להיות חלק מיחידה נבחרת של מתנדבים, הציפה אותי תחושת גאווה גדולה עוד יותר. בטופס היה גם סעיף שבו היה עלי להצהיר כי איני בן יחיד ואם כן עלי להביא אישור מהורי שהם מסכימים שאתנדב. פניתי לדוד כ"ץ כדי לקבל את עצתו. האם אני בן יחיד או לא? לאבי מנישואיו הראשונים היו שתי בנות, אחיותי החורגות. כך שעבור אבי לא הייתי בן יחיד. אך עבור אמי הייתי גם הייתי. המדריך לא ידע מה להשיב לי והבטיח לברר. כעבור כשעה הוא חזר והודיע לי שמבחינת צה"ל אני נחשב בן יחיד וחובה עלי להשיג את הסכמתם של הורי.
    בהזדמנות הראשונה, כעבור יום או יומיים הגעתי לחופשה קצרה. בארוחת הערב, ליד השולחן במטבח הצר, ספרתי להורי על רצוני להצטרף ליחידה מיוחדת, לסיירת בשם "שקד", שפועלת בדרום ושבגלל היותי בן יחיד אני זקוק לאישור שלהם. אמי קפצה מיד והודיעה לי שלעולם לא תסכים לכך. אבי שתק. דברתי על לבה. ניסיתי לשכנע אותה שזהו רצוני ושאם היא אוהבת אותי עליה להסכים לכך. אחרת, אמרתי, לא אהיה מאושר והרי את אושרי את מבקשת. אך אמי, שלרוב היתה קלה לשכנוע התעקשה. איימתי שאזייף את חתימתה. היא הגיבה באיום משלה כי תסגיר אותי למשטרה. השיחה גלשה לטונים גבוהים. כל אותה עת אבי המשיך בשתיקתו, כשרק פעם אחת הוא אמר לי בקול רך, די מעושה, שלא  אפיין אותו, "פייטרק אולי תוותר". לא ויתרתי. אמי גייסה את התחמושת האחרונה שלה, את קו ההגנה האחרון שלה. תתחשב בי, היא אמרה , שרדתי את השואה ואתה הדבר היקר לי ביותר בעולם, איני רוצה לאבד אותך. אם יקרה לך משהו בצבא לא אסלח זאת לעצמי ואשים קץ לחיי. 

     סיירת "שקד" או יחידה 424, על שם הכינוי המספרי שלה בתכתובת הפנימית של צה"ל, הוקמה בעשרה במאי 1955. שני ספרים מתעדים את תולדות היחידה. "שקד לנצח" של שלמה ולדמן ששרת ביחידה (הוצאת מערכת, קיבוץ דליה 2010) ו"יחידה 424:

סיפורה של סיירת שקד" מאת מייק אלדר (הוצאת עמותת סיירת שקד). ולכן לא ארחיב כאן את הדיבור על ההסטוריה של היחידה. שני מפקדים שלה, הפכו לאגדות בחייהם.
 עבד אל מג'יד ח'דר אל מזריב שהיה מוכר יותר בשם עמוס ירקוני, ובנימין בן אליעזר המוכר יותר בשמו פואד. לפלא היתה בעיני התופעה המוזרה, לפיה מפקד היחידה שנושא שם ערבי – פואד – הוא יהודי, ואילו קודמו הנערץ עמוס ירקוני שהכול הזכירו ודברו בשבחו הוא ערבי בדווי.  וכךמתאר מייק אלדר בספרואת הפגישה שבה העביר עמוס את הפיקוד על היחידה לפואד. "תוך כדי שיחה ביניהם, נכנסו לחדר שני חיילים בתחתונים. אחד מהם שאל את עמוס לאיזה סיור יוצאים: "'דחילקום, יא ג'מעא, אתם לא רואים, שאני יושב עם מישהו מהצבא?' מכאן, שיש צבא, ויש 'שקד'. תוך כדי השיחה נשמעו יריות מצריף סמוך ועמוס הסביר לפואד כי 'מבצעים ניסוי כלים מחלונות החדרים'".  

   פואד ניסה להפוך את "שקד" ליחידה צבאית לכל דבר, אך בלי לפגוע במסורת ותוך מאמץ רב לשמר את רוח היחידה. מיד כשקיבל את הפיקוד הוא הכניס נוהל חדש – ריצה עם שחר לכמה מאות מטרים ותרגילי התעמלות. הוא פרסם פקודות קבע ובמסדרים בדק אם החיילים החליפו תחתונים. הוא פיתח קורס אימון לוחם, שהיה המשכה של הטירונות וארך כמה חודשים. מסיימי הקורס זכו לעיטור כנפי סיור. הכנפיים מכן שעוצב כמפת ישראל (בגבולות ה-4 ביוני1967) . סיסמת היחידה היתה: "רק אלה היודעים להגן על חירותם - זכאים לה."

זאת היתה היחידה שאליה הגעתי בסוף מאי 1969, יחד עם כחמישים טירונים, בנסיעה לילית במשאית מקרטעת מהבקו"ם לבסיס במשמר הנגב. היו בינינו עירונים מצפון תל אביב ועירונים מערי פיתוח ומשכונות מצוקה וקיבוצניקים ומושבניקים. היו שם יוסי צרפתי מירושלים, ומורנו מעכו ודורון סטרולזי לימים אבן, מחיפה שעשה אחר כך דוקטוראט בפיזיקה ועבד ברפא"ל ומשה עמיעד איכר בכל רמ"ח אבריו מנהלל והיו מאיר טייכנר, שעשה דוקטורט בכימיה וחגי אדיב ויאיר הלוי שניהם קיבוצניקים והיו אברהם רביץ מהקריות ואברהם שחף שעמו התיידתי במיוחד. היו בפלוגת םהטירונים , ילדים טובים כמותי או כמו דורון והיו דמויות ססגוניות כמו אריק לביא מנהריה איציק לניאדו ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים. הם חוזרים מחופשת "אפטר" בבאר שבע לבסיס במשמר הנגב במכונית לא שלהם כמובן.
הטירונות שלנו ארכה שלושה חודשים. היינו המחזור הראשון שעבר את הטירונות בבסיס היחידה. עד אז טירוני "שקד" עשו את הטירונות בבסיס הצנחנים. סגל ההדרכה שלנו, בראשות מפקד הפלוגה אריק שיפמן, שהגיע לפקד על היחידה ולימים זכה בדרגת תת אלוף, לא ממש ידעו איך לנהל טירונים. נכון שהיו מערכי הדרכה, אך נדמה לי שהמטרה שהציבו לעצמם לא היתה שנהיה בהכרח חיילים טובים, כמו שרצו לחשל אותנו ולהעמיד במבחן את כוח הסבל שלנו.
 
המשאית נעצרה כמה קילומטרים משער הבסיס. המדריכים, שעד אז בבקו"ם, נהגו כלפינו בחביבות, התנפלו עלינו בצעקה: "לרדת מיד לרדת מיד אפסים שכמותכם". מבוהלים קפצנו מהמשאית עם הקיטבג הכבד על הכתף. הם העמידו אותנו בשלשות והורו לנו לרוץ את כל הדרך – בוודאי שניים-שלושה קילומטרים לבסיס. היה אות לבאות.
. גם אם פואד החזיר את "שקד" למסגרת הצבאית, בתחום אחד לפחות היא לא היתה כזו. בשער המאהל שלנו בבסיס היחידה היה תלוי שלט: כאן נעצרות פקודות מטכ"ל. ואכן סגל הפלוגה: המ"כים, רב הסמל הפלוגתי, בחור מגודל בשם טורונטו מפקדי המחלקות ועד למ"פ שיפמן, עשו הכול כדי למרר את חיינו. הם עשו זאת בהוראתו, בידיעתו ובהנחיתו של פואד. קראו לזה "טרטורים" או "קדר".
 אני סבור שהשתתפתי באחת הטירונויות הקשות ביותר שהיו אי פעם בצה"ל. עוד שנים לאחר מכן, כשסיפרתי לבני שיח שונים מהצנחנים או שריון, שהייתי במחזור מאי 69 ב"שקד", הם סיפרו ששימעה של אותה טירונות הגיעה גם אליהם. כל לילה ישנו בקושי שעתיים. פקודת מטכ"ל הורתה על זכאותו של חייל לשש שעות שינה. נרדמנו בכל הזדמנות. נתנו לנו חמש דקות מנוחה ומיד נשכבנו על האדמה ושקענו בשינה טרופה. במסעות נרדמנו בהליכה מרוב עייפות. לכל מקום, גם לשירותים ולחדר האוכל אולצנו לרוץ ו"לעמוד בזמנים" חמשה עשרה שניות ואתם שם", הרעים המ"כ, "עשר שניות ואתם בחזרה". וכך הלאה. בהרצאות ובשיעורים לא חשוב על מה, הרכבה ופירוק של הרובה או המאג או של החגור, אולצנו להניח
גפרורים בארובת העין כדי שעינינו לא יעצמו. כל לילה יצאנו למסעות אלונקות או לריצה עם חגור מלא ונשק משער הבסיס לכיוון הישובים גילת ועומר ועד לאופקים . לפני כל מסע אלונקות הועמדנו במסדר ונשאלנו: מי לא מרגיש טוב או חלש? מי שהצביע והשיב "אני" הועלה על האלונקה. השוכבים - וגם אני שכבתי כמה פעמים - על האלונקה נחשבו לחיילים בזויים, שיש להתנקם בהם. הם ספגו חבטות עזות מקני הרובים של נושאי האלונקה, כאילו זו אשמתם שהם הועלו עליה. והרי גם אם לא היו מתנדבים לשכב עליה, מישהו הרי היה צריך לעשות זאת. ההקפדה על משמעת גבלה בשיגעון.
על כל עבירה קלה הוענשנו במלוא החומרה. מי שנרדם בשמירה ונתפס משמרת השמירה שלו הוארכה לעוד ארבע שעות. מי שהרפה מאחיזתו ברובה או חס וחלילה הניח אותו, נניח על עוקב המים, בעם שמילא את מימייתו או שתה מים ונתפס בקלקלתו, הוענש בעונש קשה, שנקרא "בטול".(לנקד) היה עליו לעמוד כשידיו ישרות כלפי מעלה ואוחזות את הרובה בתנוחת "טול", תהרגו אותי אם אני יודע מה פירושה. אך היו עונשים אכזריים מזה. למשל להעביר באמצע הלילה את כל "הבית". נדרשנו לסחוב את מיטת הברזל ואת השמיכות ואת כל הציוד: חגור, תרמילי פק"ל תד"ל , נשק והקיטבג למקום אחר, במרחק של מאות מטרים מהאוהל. עונש משפיל במיוחד היה להעמיד אותנו בשורה זה מול זה ולאלץ אותנו לסטור אחד לשני. אם המכה שנתנו או שספגנו לא היתה מספיק חזקה היה המ"כ בא ומדגים לשני בני הזוג איך להכות בעוצמה ראויה לטעמו. עונשים אהובים אחרים על הרס"פ טורונטו היו להורות לכיתת חיילים לסחוב קורת עץ במעלה ההר, לבנות מאבנים סיסמאות שונות כמו "צריך להעביר פקודות" והאכזר מכל, לחפור בורות או קברים
כריית הבור היתה עונש על שנמצא בדל סיגריה במאהל ולכן צריך היה לקבור אותו או בשל פליטת כדור שעלולה היתה להסתיים במותו של חברך ועל כן נדרשת לחפור לו את קברו. לכרות בור בגודל של מטר על מטר או אף יותר בעזרת את החפירה האישי, באדמת טרשים או באדמת הלס של הנגב היתה סיוט ומשימה בלתי אפשרית. זכור לי שטירון אחד שהוענש בידי טורונטו, כמעט ונשתבשה דעתו עליו מרוב זעם ועייפות. הוא דרך את נשקו, כיוון אותו לרס"פ - כמעט כמו מסצנה במערבון והכריז: זהו נמאסת עלי אני עומד להרוג אותך ואחר כך לתקוע לעצמי כדור בראש. טורונטו לא התרגש, התקרב לחייל, הסיט ברכות את קנה הרובה והודיע לו בנון שלנטיות: דמיין שהרגת אותי ולכן הלילה אתה תחפור לי קבר.
השילוב  של טרטורים, עייפות היה בלתי נסבל. מתוך חמישים וחמישה טירונים סיימנו את הטירונות שלושים וחמישה. מילת הגנאי הצבאית למי שלא עמד במשימה היתה "נפל". לא היתה זו אשמתם של חלק מאותם "נפלים". הם חלו במחלות, סבלו משברי הליכה אחד מהם היה יצחק גילון. בן להורים שעזבו את ישראל לקליפורניה. גילון שב לישראל לבדו, גר בגפו בקבוץ רמת דוד והתנדב ליחידה. במהלך הטירונות הוא חטף שבר הליכה והושבת לכמה שבועות. לאחר שהחלים לא ויתר חזר לעשות טירונות בפעם השנייה שאותה סיים בהצלחה והיה ללוחם ב"שקד". הקשר בינינו נותק ליותר משלושים שנים. עד שיום אחד, בשנות התשעים, כשהתראיינתי באולפן של תחנת רדיו בסן פרנציסקו על אחד מספרי, הכניסה לי המפיקה פתק עם מספר טלפון ממאזין ,"שהיה אתך יחד בצבא הישראלי". זה היה מספר הטלפון של גילון. מאז אנו שומרים על קשר למרות המרחק ואף מצאנו עניין משותף: אהבתנו לריצות. גילון הוא רץ של אולטרה מרתונים. הוא כבר השתתף במרוצים ל-100 ק"מ ולמאה מיילים ובתחרויות אתגריות מורכבות שאורכות ימים ושכוללות ריצות ורכיבות על האופניים וטיפוס על הרים, חתירה בקייק ורכיבה על סוסים. מרחקים ומשימות שאפילו בעיני, שנחשב ל"משוגע" לספורט אתגרי הם בלתי נתפסים. המרחק הארוך ביותר שרצתי ללא הפסקה היה 75 ק"מ.
 אך היו גם טירונים חסונים שגופם צריך היה לשאת במעמסה אך רוחם נשברה.. הם לקו, במה ששמואל, אחד מחברי לריצה מכנה "דלקת בקרום הרצון". בעניין זה, יש בקלישאה הצבאית "אין לא יכול יש לא רוצה" גרעין של אמת. לא הייתי חייל מצטיין. אפילו אפשר להגדיר אותי כחייל גרוע. אחד המכי"ם הדביק לי את הכינוי "צ'וקו" מלשון "מצ'וקמק", לא מסודר. התקשתי להרכיב בעצמי את החגור ונעזרתי בדורון או בששון החיפאי, בחור גדול וחזק שהיה המגיסט בפלוגה. מקבצי הירי שלי במטווח לא היו משהו. לא יכולתי להתגאות ביכולת הניווט שלי. . נחשבתי גם לחייל "פלספן", שמרבה לדבר, כלומר ללהג, להעיר למפקדיו ולהתחכם. נענשתי על כך באינספור השפלות ועונשים קשים. לעתים נדירות זה היה משעשע. לרוב מטופש. במיוחד עם גרמתי לכך שאחרים יסבלו בגללי.
גם לאחר שסיימתי את האימון הלוחם שבו קיבלנו כבר הכשרה מקצועית יותר בניווט, הרכבת מטעני חבלה, גילוי ופירוק מוקשים, פשיטות על יעד מבוצר והפעלת אמצעים מיוחדים, לא השתפרו יכולותי. נשארתי חייל לא מי יודע מה גם כשהצטרפתי כלוחם לפלוגה מבצעית וגם אחר כך כשסיימתי קורס מכי"ם וקורס חובשים. השתתפתי במארבים לאורך תעלת סואץ, יצאתי לסיורים בציר הצפוני מהעיר קנטרה למוצב "טמפו". השתתפתי בסיור שנפל למארב מצרי של כוח קומנדו שחצה את התעלה והרג במטח אש ראשון ארבעה מאנשי הסיור. הלם שיתק אותי לשניות. לא הבנתי מה קורה סביבי. אך מהר מאוד התעשתתי. נטלתי את המקלעון, הצטרפתי לכמה מחברי שעלו על הסוללה והשיבותי יחד עמם אש לעבר המארב המצרי. מאוחר יותר השתתפתי בפשיטות מעבר לגבול ללבנון ובאזור ים המלח לשטח ירדן , בפעולות שנועדו להרוג מחבלים.
שרתתי ברצועת עזה וגם שם רדפנו אחר מחבלים. לסיירת "שקד" נקשרו, כתרים רבים, על הישגיה והצלחותיה, למגר, או לפחות לצמצם עד מאוד את הנוכחות והשליטה של המחבלים על הרצועה בכלל ועל מחנות הפליטים בפרט. אפשר שהם אפילו מוצדקים. אבטחנו אנשי שב"כ שיצאו לבצע מעצרים של חשודים בטרור. . היינו חיילים צעירים שנכנסים באמצע הלילה לבתים של אנשים שההגדרה "עלובי החיים", הלמה אותם ואת רכושם הדל. הערנו אותם ולקול בכיים של ילדים קטנים מפוחדים הפכנו את הבית בחיפוש אחר נשק, אמצעי חבלה או מבוקשים. ראיתי כיצד נורה קשיש שיצא מביתו לעשות את צרכיו בלילה. אחר כך התברר לנו שהיה חירש ולא שמע את הקריאות לעצור. וראיתי גם כיצד חיילים, אמנם לא מ"שקד" אלא מיחידות אחרות, משפילים ומתעללים בחפים מפשע. נוכחתי בשיא השפל כשכוח חיילים עצר פלשתינאי מבוגר שרכב על חמורו. הם אלצו אותו לנשק את ישבנו ואחר כך גם את איבר מינו של החמור. השירות שלי ברצועת עזה שארך כמה חודשים לימד אותי גם על הצד האפל של הצבא. הייתי עד ושותף לא רק בהגנה על המולדת ובמבצעים מלאי הוד, הדר וגבורה אלא גם בכיבוש ובהתאכזרות לאוכלוסיה אזרחית.
האם אני גאה על שירותי ב"שקד"? כן. בהחלט. האם אני מצטער על כך? בשום פנים ואופן לא, גם אם הייתי רוצה שחלק מהמעשים שלהם הייתי עד, לא היו נעשים. אם הייתי נשאל כמו בשירו של פיט סיגר: מה למדת היום בגן ילד קטן שלי, הייתי משיב שמעט מאוד. אני נושא משם כמה לקחים. אלה הם לקחים ומסקנות ותובנות שרק בחלוף השנים הצלחתי לתהות על קנקנם ולהפנימם. האחת היא, שהצבא אינו משחק ילדים. שהוא אינו רק אוסף של אנקדוטות וזיכרונות סנטימנטליים, שגם אני משתתף בעיצובם במפגש החד שנתי שלנו בפאב זה או במסעדה ההיא, של כמה מבני מחזור מאי 69. שרותי בשקד עזר לי גם לחדד את מה שהבאתי מהבית ומהשומר הצעיר: את מודעותי הפוליטית ואת התנגדותי לכיבוש ולשליטת ישראל בעם הפלשתינאי.
תובנה לא פחות חשובה בעיני שעליה עמדתי בשלבים מאוחרים בחיי היא זו שב"שקד" למדתי על עוצמתו של כוח הרצון. לימים היתה לי הארה. הבנתי שכושר גופני ויכולת פיזית הם תכונות או כישורים חשובים אך חשובים מהם, הם הנחישות וכוח הרצון והחוסן המנטלי או במילים פשוטות ש"הכול בראש". הגעתי לטירונות עם 73 קילוגרמים וסיימתי אותה במינוס 13 קילוגרמים. ואכלתי כל מה שהתפריט הצבאי סיפק אז בשפע: לחם וריבה וחלבה ומיצים ממותקים וחביתות טבולות בשמן ובשר שמנוני מקופסאות שימורים. הייתי קטן קומה, שמן, חלש ו"צ'וקו" ובכל זאת סיימתי את הטירונות. סיימתי אותה בגלל כוח הרצון שלי, בשל נחישותי לסיים את מסע האלונקות ויהי מה, לעמוד בכל מחיר במסע של תשעים קילומטרים, למרות הכאבים והצמא והיבלות וסירוב הרגלים ללכת. סיימתי את הטירונות גם בשל התמיכה והחיזוקים שקיבלתי מהמ"כ שלי, אותו דוד כ"ץ, שעודד אותי במצבים הקשים ביותר. והוא עשה זאת רק משום, כפי שהוא עצמו הודה בפני לאחר הטירונות ש"התרשמתי מכוח הרצון שלך".
ולכן קשה לי להבין את כל אותם הקצינים, גיבורים מהיחידות המובחרות לשעבר, שלאחר שירותם הצבאי מזניחים את גופם ומניחים לו להתדרדר.
 

 

   
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
                          
                                                 עורך דין פגיעות גוף   עורכי דין תל אביב    עורך דין פגיעות גוף      עורך דין נזיקין       מדריך טיולים בניו יורק     עורך דין   עורך דין בירושלים

אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575