חברנו היקר מחזור פברואר 70.מרנין ארנברג ז"ל איש ארץ ישראל היפה,הלך לעולמו .יהיה זכרו ברוך. 
בצער רב מודיעים על פטירתו של מרנין ארנברג ז"ל. ההלוויה התקימה ביום ראשון 16/8/20 בשעה 18:00 בבית העלמין בבאר טוביה. התכנסות בבית המשפחה במושב אורות, רחוב החרוב 20. יושבים שבעה לאחר הלוויה עד יום חמישי בין השעות 17:00 עד 22:00

מימין מרנין, משמאל אלי משש.



ההספד על קברו של מרנין מפי ביתו.

ביום שלישי לקראת ערב, כמעט לפני שבועיים, קרה פיצוץ ענק בנמל ביירות. אבא שלי
במחשבות עם עצמו כבר עלה על מדים, נכנס לג'יפ הצבאי ויצא לסיור ברחובות ביירות.
המחשבות שלו נסעו הרחק לתחילת שנות השמונים שעה שמדינת ישראל נכנסה ביחד
עם אבא שלי לתוך לבנון, הצטרפתי אליו לנסיעה מעבר לגבול והוא סיפר לי לאן לוקחת
הפניה ימינה ולאן ממשיכה הפניה שמאלה. הוא אמר שיש לו בבית תמונות מהמלחמה
ולמחרת כבר יכולתי לראות בגוונים צהובים דהויים את אבא שלי ואת הנופים של ביירות
היפה והכואבת, אז כמו היום, כי המרחק בין אז להיום הוא מרחק קצר של נסיעה בג'יפ
של אבא שלי. אבל גם תמונות לא יכולות לספר את שארע מעבר לגבול, מעבר לגבול
הדמיון. גם התמונה הכי צבעונית וחדה לא תוכל להמחיש את זמן ההמתנה לפני הכניסה
לביירות שעה שמשאית פצועים יוצאת ממנה. אמרת רק שהמשאית נסעה ואיש לא דיבר,
שקט מוחלט.
הוא היה מקפיד להגיע לכל האירועים והמפגשים של הסיירת, כי אני אמנם בשר מבשרו
אבל אתם שקדניקים והחברים מהשירות הצבאי הייתם לו משפחה בקשר דם שקטונתי
מלהבין, ואתכם הוא לא היה צריך להסביר מה זה השקט הזה שאיש לא מדבר אבל הוא
רועש כל כך. לעיתים קרובות או רחוקות הייתה ידיעה בחדשות שהפרה את השקט הזה.
כידוע אבא תמיד היה מעודכן באקטואליה, הוא היה מאזין באדיקות לרשת ב', פעם
בווליום חזק כשנסע עם הטנדר פג'ו שלו לפני עשרים שנה, וכמעט עד ליומו האחרון
באזניות עם הפלאפון. אמצעי התקשורת השתנו והשתכללו בעשורים האחרונים, אבל
אבא שלי מידי יום היה משכים קום עם אור השמש, פותח עיתון וקורא בשקט עם עצמו.
אחר כך יוצא החוצה מקירות הבית והיה עובר בחדרי הבית הפתוחים במטעים ובחממות.
המניפולציות הטכנולוגיות של החקלאות העכשווית היו זרות לילד שקטף תירס בשדה עם
אבא שלו או עגבניות מהשדה הסמוך לבית הספר כשהבריז עם איתן דורון.
אבא היה מסיע אותי לכל מקום שהרי במושב יש רק אופניים או קו 11. היה לו ידע כללי
רחב מאוד, במיוחד בהיסטוריה, ואם נסענו בדרך עירונית היה בקיא בסיפורים שמאחורי
השמות של הרחובות, ואם נסענו דרך המרחבים הפתוחים, היה מזהה כל סוג גידול,
באיזה שלב הוא ובאיזה חודש בשנה כדאי לעשות קטיף. וכשנסענו ליד פלוגות היה אומר
"זה פעם היה אל-פאלוג'ה", צומת ראם הייתה כפר "אל-מסמיה", וצומת קסטינה שהיא
ציר מרכזי באזור שלנו, נכללה בשטח הערבי בתכנית החלוקה. אבא שלי ידע, כמו איש
אדמה אמיתי וכמו שיודע בליבו כל חקלאי - האדמה שייכת רק לעצמה. כך למדתי ממנו דברים שלא מלמדים בבית הספר.
בקופסא עם התמונות מביירות מצאתי גם תעודות שלו מבית הספר, אבל עליהן לא
עברנו, כי אבא שלי אמנם למד באותו בית ספר יסודי כמוני - "מבואות" - ובאותו תיכון
אזורי - "באר טוביה" - אבל בתקופה שונה משלי, ושגיאות הכתיב שלו מנעו ממנו לפרוח בבית הספר. גם החיילים שלו השתעשעו מהטעויות החישוביות של המפקד מרנין
ארנברג שבמהלך פעילותו הועלה מדרגת מ"כ לדרגת מ"מ וכשניסה לשחק את השיטה
של הקשוח בהתאם לדרגה החדשה פקד עליהם: "50 שניות אתם אצלי לאחר שנגעתם
בש.ג. איזה 50 שניות? דקה וחצי יספיקו לכם". אבא פרח בתחרויות אתלטיקה, ריצה
ושחייה שלקח בהן חלק בכל רחבי הארץ מהצפון ועד הדרום, תמיד אהב מאוד מאוד את
הים, ובגיל מאוחר יותר גם התאהב בטניס. עם תעודת בגרות או בלי, הוא היה קורא
ספרי עיון רבים בעיקר בהיסטוריה, משאיל מהספרייה בתיכון האזורי, וזאת בנוסף
לקריאה קפדנית של עיתוני סוף השבוע.
ידיעות חדשותיות מתוך עזה, עבורי ועבור רבים מבני דורי, עומדות באוויר ללא אחיזה של
ממש, אבל עבור אבא שלי, מחזור גיוס פברואר 70 ,עזה על רחובותיה ובתיה היא המקום
שבו התרחש רגע קשה ומכונן בחייו - בדצמבר 71 נפל לידו גל אבינועם ז"ל, ללמדו על
ארעיות הדברים בחיים, כמו עונות השנה - כי גם החייל הכי חזק והחקלאי הכי דגול בני
אנוש הם. כולם אמרו לי במושב ובמשפחה "אבא שלך איש חזק", ובאמת הוא היה כזה.
כשהגיע לבית במושב עם גימלים מהצבא בעקבות מחלת הצהבת לא נח ויצא לתת את
שתי ידיו בעבודה הבלתי פוסקת במשק. אחרי השירות הצבאי הוא המשיך לשרת
במילואים, אבל להיות איש קבע - הוא לא רצה. "היה לי מספיק דם", הוא אמר. וכך גם
בימים האחרונים לחייו, עם כמה שאבא שלי איש חזק, ועשה כל מה שהוא יכול בכל זירה
שנאבק בה, במאבק מול המחלה הארורה הוא אמר בסוף "היה לי מספיק". יום לפני
הייתה ידיעה בחדשות על הסכם שלום, כי איך אפשר בלי פוליטיקה גם בהלוויה של אבא
שלי, אבל את הידיעה הזאת כבר לא הספקתי לומר לו.
בחודש מרץ האחרון אבא שיתף אותי בשיר של זלמן שזר שנקרא "טוב לאדם" ואני רוצה
להקריא לכם אותו:
טֹוב לָאָדָם הֱיֹותּ פַעַם  בָדָד.
לא סֵפֶר, לא רעַ, לא צִּבּור וְלא פְרט,
רק הּוא עִם לִּבּו, עִם הַּלֵב רק בִלְבַד.
טֹוב לָאָדָם הֱיֹות פַעַם בָדָד.

וטֹוב כִי יֵצֵא פַעַם ריק מִּנְכָסָיו.
לא בַּיִת, לא שֶָדה, לא נִדרש, לא חַּיָב.

רַק יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיַחְִריׁש חֶֶרׁש רב
טֹוב כִי יֵצֵא הָאָדָם מִּנְכָסָיו.
כִי יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיָבִין לְחַּיָיו
וְיַדע אֲׁשֶר יֵש וְיָחוש מַה חַּיָב.

מימין חיים גונטאש, משמאל מרנין.