"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424
אריאל שרון
 
מאת יוסי מלמן
על מאיר הר ציון, לוחם ביחידה 101, שאריאל שרון הקים ופיקד עליה, אמרו שהיה החייל הטוב ביותר שידעה אי פעם ישראל. על אהוד ברק נאמר, שהיה החייל המעוטר ביותר בצה"ל. משה דיין נחשב, בעיקר בעיני בחוץ לארץ, לחייל הנודע ביותר.
אצל שרון אפשר היה למצוא יסודות מכל אלה. הוא היה לוחם נועז וקצין ערמומי. הוא היה מפקד מתוחכם ומצביא נבון. אך מה שאפיין בעיקר את הקריירה הצבאית שלו היו מהלכיו שלא ניתן היה לקבלם בשוויון נפש. בחלק מהם הוא הפגין ניצוצות של גאונות צבאית ואסטרטגית בצד פעולות כושלות ורשלניות. לא פעם, כמו בפעולת קיביה ב-1953 או במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הוא סיבך את ישראל בהרפתקאות מיותרות שגרמו לקורבנות רבים. חייליו העריצו אותו, אך לא מעט מעמיתיו סלדו ממנו. ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון כינה אותו "שקרן". משה דיין ראה בו מפר פקודות. ראש הממשלה השישי מנחם בגין ראה את גדול מצביאי ישראל יהודה מכבי.
אריאל שיינרמן התגייס ב-1945 בהיותו 17 להגנה באזור מגוריו בשרון, וקיווה להתגייס לפלמ"ח. אך הוריו בקשו ממנו שלא יעשה זאת משום שכעסו על מעורבות פלוגות המחץ – יחידת העילית של הישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית על – ב"סזון" – "ציד" אנשי אצ"ל ולח"י והסגרתם לידי השלטון הבריטי. שרון כבן מסור וצייתן שעה לבקשתם. במקום זאת הצטרף כנוטר ל"משטרת הישובים הבריטיים". מה שלא מנע ממנו, למרות הכול, להשתתף בכמה פעולות נגד אנשי המחתרות. העיתונאי שלמה נקדימון פרסם בזמנו ב"ידיעות אחרונות" עדויות של אנשי אצ"ל ושל אשר לוי, מפקדו בהגנה שסיפרו על מעלליו. אחד העדים, בן עמי זמיר ממגדיאל סיפר כיצד  פיצח שרון הצעיר את גולגולתו במהלומות מקל של טוריה.
במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ופיקד על מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני. באחד הקרבות המרים על כיבוש משטרת לטרון הוא נפצע בבטנו והופקר מדמם בשטח הפתוח. חייו נצלו בזכות חייל אחר, יצחק מודעי, לימים כמוהו חבר בליכוד ושר האוצר. מודעי סחב את שרון למקום מבטחים. מאז נרקמה בין השניים ידידות של אמת, ושרון ידע תמיד להזכיר את מעשהו האמיץ של מודעי ועד כמה הוא חב לו את חייו.
הקרב בלטרון השפיע השפעה רבה ביותר על תפיסת עולמו הצבאית והמדינית של שרון. "נשבעתי שם שלעולם לא ארשה עוד שחיילי צה"ל יופקרו לנפשם פצועים בשדה הקרב או בשבי האויב" הוא אמר לי בעת שהיה ראש ממשלה במהלך טיסה כשחזר מביקור ברוסיה ב-2004. מה שקרה בלטרון יכול אולי להסביר מדוע התעקש שרון לבצע באותה שנה את עסקת השבויים השנויה במחלוקת עם החיזבאללה ולהחזיר לישראל את אל"מ (מיל) אלחנן טננבוים, למרות שידע היטב את נסיבות שביו – עסקת סמים.
לאחר שהחלים מפציעתו שב שרון לשרות הצבאי בחטיבה והספיק להלחם בכמה קרבות נוספים במבצע דני (כיבוש לוד רמלה וגרוש תושביהם הערבים) ובפלוג'ה נגד הצבא המצרי.
לאחר סיום המלחמה נשאר בצה"ל מונה למפקד פלוגה ופיקד על סיירת חטיבת אלכסנדרוני. ממנה עבר לפקד על סיירת גולני. אחר מונה לקצין מודיעין בפיקוד המרכז ומשם עבר לתפקיד דומה בפיקוד הצפון.  ב-1952 יצא לחופשת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים בה למד מזרח התיכון. אך חופשתו לא ארכה זמן רב. היא נקטעה בקיץ 1953 כששרון נתבקש על ידי אלוף משנה מישאל שחם, מפקד חטיבה 16 (הירושלמית) לשוב לצבא ולהקים יחידה מיוחדת שתדע לחדור לעומק שטחי האויב, להפתיע אותו באישון לילה ולהלום בכוחותיו. מעניין לציין כי ראש אג"ם דאז משה דיין התנגד להקמת היחידה.
ההחלטה להקים את היחידה באה על רקע הסתננויות של 'פידאין', מירדן ומרצועת עזה לישראל ובעקבות כמה כישלונות צורבים של יחידות הצבא בפשיטות על מוצבים סורים באזור הכנרת ובקרבות בגבול המצרי. במהלך התקריות חיילים ומפקדים לא ביצעו את המשימות שהוטלו עליהם, גילו מורך לב ואף נמלטו משדות הקרב. לרב סרן שרון ניתנה יד חופשית לבחור את לוחמי היחידה מקרב כל חייל צה"ל.
ביחידה שרתו בעיקר בני קיבוצים ומושבים שרובם גויסו בשיטת 'חבר מביא חבר'. כך באה לעולם יחידה 101. הדגם לחיקוי היתה יחידת הקומנדו  הבריטית 101 של קולונל אורד וינגייט ("הידיד") שלחמה באתיופיה ובאריתריאה. זו היתה יחידת הקומנדו הראשונה של ישראל. היא בצעה סיורים אלימים מעבר לגבול בשטח ירדן, השכיבה שם מארבים, פשטה על תחנות משטרה ובצעה פעולות תגמול ונקמה בעקבות רצח יהודים.
היחידה שבסיסה היה בהרי ירושלים פעלה רק חמשה חודשים. אף שבשיא מבצעיה שרתו בה לא יותר מחמישים לוחמים ואנשי מפקדה, השפעתה על כלל צה"ל, היתה עצומה. בזכות פעולות התגמול שביצה בתגובה על רצח מתיישבים יהודים לאורך הגבלות, נרקמו סביבה מיתוסים שהשתמרו עד היום. היא עצבה בתודעת צה"ל וישראל ערכים של רוח לחימה, נחישות ודבקות במשימה, שנזקפו לזכותו של מפקדה.
הפעולה הנודעת (לשמצה) ביותר שלה שהאיץ גם את ההחלטה לפרקה היה באוקטובר 1953. זו היתה פשיטה על הכפר קיביה בגדה המערבית בירדן (כיום מזרחית לעיר אלעד של היום, השוכנת בשפלה). ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון, בהתייעצות עם הרמטכ"ל מרדכי מקלף קיבלו החלטה שצה"ל יבצע פעולת תגמול קשה וכואבת נגד הכפר כתגובה לרצח של אם ושני ילדיה ביהוד. הרוצחים יצאו מקיביה. לפי פקודת המבצע היה על הלוחמים לפוצץ הרוס 45 מבתי הכפר. ואולם הפעולה, שעליה פיקד שרון, השתבשה ויצאה מכלל שליטה. התברר כי בפיצוץ הבתים נהרגו בין 42 ל-69 מבני הכפר – גברים נשים וילדים.  ההרג חסר האבחנה זעזע את העולם. האו"מ ומדינות רבות גינו את ישראל ובן גוריון נאלץ לשקר כשהודיע כי את הפעולה לא ביצע צה"ל ("אף יחידה של צה"ל לא נעדרה מבסיסה" נאמר בהודעה הרשמית) אלא אזרחים נזעמים, שנטלו יוזמה לידיהם.
פעולת קיביה, כמו גם פעולות תגמול אחרות עוררו בישראל ויכוח נוקב על מידת מוסריותן כמו גם על תבונתן הצבאית והמדינית. הפעולה גם הוציאה לשרון דימוי של לוחם אכזרי חסר עכבות ובלמים.
בתחקירים שלאחר הקרב הסביר שרון שהוא ואנשיו לא ידעו כי בבתים שפוצצו הסתתרו תושבים. היו לא מעטים בפיקוד הבכיר של צה"ל שלא האמינו לגרסתו של שרון. ולא בפעם האחרונה. במרוצת הקריירה הצבאית שלו התברר כי היתה לו לא אחת נטייה להסתבך ולסבך את ישראל. זה קרה שוב שלוש שנים לאחר מכן במבצע סיני.
בינואר 1954 פורקה יחידה 101 ומוזגה בגדוד 890 של הצנחנים. מי שהורה על הפרוק היה הרמטכ"ל החדש משה דיין. אריאל שרון מונה למפקד הגדוד והביא עמו את רוח 101. פעולות התגמול בירדן ובעזה נמשכו והם בוצעו בעיקר על ידי גדוד הצנחנים. באחת הפעולות נגד מוצב מצרי נפצע שרון בשנית. בדיעבד, במקום לגרום להחזרת השקט, הן הביאו להסלמה במתיחות לאורך הגבולות ודרדרו את ישראל ל"סבוב השני" – מבצע סיני – שהיה קנוניה משותפת עם המעצמות הקולוניאליות הדועכות – בריטניה וצרפת.
גדוד צנחנים אחד צנח במעבר המיתלה בסיני, כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ. זו היתה הצניחה הקרבית הראשונה ועד היום היחידה של צה"ל. ההוראה שקיבל הגדוד היתה להתחפר במקום. שרון ביקש לשלוח כוח סיור לעומק המעבר. האישור ניתן והכוח נתקל במארב מצרי. במהלך חילופי האש נהרגו 38 מחיילי הגדוד ועוד ארבעה מתו לאחר מכן.
שרון הואשם כי חרג מהפקודה ומלכתחילה תכנן להכניס את הכוח לקרב אש עם הצבא המצרי ולא לסיור. במשך שנים טופחה בצה"ל מורשת של הצגת הקרב כקרב גבורה. ואכן הצנחנים הפגינו בו אומץ לב תחת אש כבדה שנורתה אליהם, רעות ודבקות במשימה. עשרה מאנשי הכוח עוטרו בעיטורי גבורה.
אבל האמת על מה שקרה הוסתרה מידיעת הציבור ונחשפה לראשונה כעבור שנים כשמשה דיין פרסם אותה באחד מספריו. הוא האשים את שרון בחריגה מסמכויות ורמז כי בעצם הפר פקודה.מרדכי בראון ראש לשכתו של דיין אף הרחיק לכת וקבע בהרצאה שנשא ביום עיון ב-1988 כי "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית".
הרמטכ"ל דיין שקל להעמיד לדין את שרון אך לבסוף חזר בו. גם מפקדים אחרים בצנחנים כמו מוטה גור ובצה"ל בכלל ביקרו את שרון על ניהול הקרב. שרון טען כל השנים להגנתו שפעל ללא דופי על פי הפקודות ולא סטה מהן.
ההיסטוריון פרופסור מוטי גולני כתב בכתב העת "אלפיים (בשנת 2000) כי המחלוקת סביב הקרב נבעה כתוצאה מהנתק שהיה בין הרמטכ"ל למפקדים בשטח. דיין שהיה בסוד הקנוניה שנחתמה עם בריטניה וצרפת לא יכול היה לשתף את שרון במידע ולומר את האמת שהצנחת הכוח למעבר המיתלה לא היתה לצרכים צבאיים. היא נועדה לשמש פרובוקציה נגד צבא מצרים ותירוץ למעורבות הצבאית של צרפת ובריטניה כדי להמשיך ולשלוט בתעלת סואץ ולהביא לסילוקו מהשלטון של הנשיא גמאל עבדול נאצר.
הקרב ותוצאותיו הקשות פגעו מאוד בדימוינו של שרון בעיני הקצונה הבכירה במטה הכללי ואצל הדרג המדיני. קידומו עוכב. שרון פרש ב-1957 מהפיקוד על חטיבת הצנחנים ויצא ללימודים בבית הספר לפיקוד ומטה בקימברלי שבבריטניה. ואחר כך למד משפטים בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב.
ראש הממשלה דוד בן גוריון כתב עליו ביומנו: "חור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". מאוחר יותר שינה בן גוריון את דעתו עליו וניכר היה שהערצתו לשרון כמפקד צבאי לא פגה. באוקטובר 1957 שאל בן גוריון את דיין: "אם הוא סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל. שאלה זו נשאל כעבור כשנה גם מחליפו של דיין, הרמטכ"ל צבי צור.
בן גוריון המשיך להתעניין בשרון ואמר ליצחק רבין, אז סגן הרמטכ"ל "שים לב לאריק". ואכן רבין שם לב. לאחר ששמונה לרמטכ"ל ב-1964  הוא הוציא את שרון מהמיקפא, קידם אותו בתפקידים ובפברואר 1967 העניק לו דרגת אלוף מינה אותו לראש מחלקת ההדרכה בצה"ל (מה"ד) ומינוי חירום כמפקד אוגדת מילואים.
בין השניים התפתחו במרוצת השנים הבאות יחסי ידידות והערכה. בתקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה (1974-1977) מינה רבין את שרון ליועצו לענייני טרור. אבל בהמשך המחלוקת הפוליטית והאידיאולוגית גברה על  ידידותם. בכך הפגין שרון עוד אחת מתכונותיו השליליות: את חוסר נאמנותו. בתקופת כהונתו השנייה של רבין ראשות הממשלה מלתקוף אותו בחמת זעם על הסכמי אוסלו וההסדרים עם יאסר ערפאת. שרון (יחד עם בנימין נתניהו ומנהיגים אחרים) נתניהו) אף נכח בעצרת של ארגוני ימין בכיכר ציון שבו הונפה הכרזה שהראתה את רבין במדי אס.אס.
בשבועות במאי 1967, שקדמו למלחמת ששת הימים ("תקופת ההמתנה") הפגין שרון את חוסר שביעות רצונו מהססנות ההנהגה המדינית בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול כמו גם הרמטכ"ל רבין  להורות לצה"ל לפתוח במלחמה. "ההחלטות שלכם מסכנות את ישראל" ק אמר שרון לרבין (הדבריםצ מצוטטים בספרו של ד"ר עמי גלוסקא "אשכול תן פקודה". יחד עם קצינים בכירים אחרים הוא השתתף במפגשים שונים במה שהוגדר לימים "מרד האלופים" – דרישות של חברי המטה הכללי ובהם עזר וייצמן ומתי פלד שהממשלה תורה לצה"ל לצאת לקרב.
כשניתנה הפקודה פיקד שרון על האוגדה והפגין במערכה את כישרונותיו הצבאיים.  הוא הוביל את אוגדתו במהלך משולב של איגוף, הסתערות והבקעה בכיבוש מוצבי הצבא המצרי באום כתף ובאבו עגילה. מהלכיו של שרון נלמדו לא רק בקורסים למפקדים בכירים בצה"ל אלא גם בבתי ספר צבאיים בחו"ל.
לאחר המלחמה ובעוד לובש מדים עלה אלוף שרון על הנתיב שהוביל אותו אל הזרועות החמות של הימין הישראלי. הוא נצל את מעמדו כראש מה"ד והקים במחנות הצבא הירדני בגדה המערבית בסיסי הדרכה.
תפקידו הבא היה כעבור שנתיים כשהרמטכ"ל חיים ברלב קידם אותו לתפקיד אלוף פיקוד הדרום. משימתו החשובה והראשונה שעמה הוא ממשיך להיות מזוהה היה המאבק בטרור הפלסטיני ברצועת עזה. למעשה הארגונים הפלסטינים שלטו, בוודאי עם רדת הלילה, במחנות הפליטים. הם עשו שם כרצונם. יחידות צה"ל חששו להיכנס למחנות וארגוני הטרור הטילו אימה על התושבים, השיתו עליהם מיסים וחיסלו, לעיתים לאור היום מי שחשדו בהם שהם משתפים פעולה עם שירות הביטחון הכללי (השב"כ).
שרון החליט על שינוי קונספטואלי של 180 מעלות. 101 הוא הפך את "שקד", הסיירת הפיקודית ליחידת קומנדו ולכלי המרכזי שלו במאבק לצמצום הטרור והורה למפקדיה דני וולף (רהב) חברו מימי 101 ולאמציה (פאצי) חן להקים "מאחזים", בלב מחנות הפליטים. בשיטות שהזכירו את מבצעי 101 חולקו לוחמי היחידה לחוליות משימה קטנות, שסיירו במחנות ובפרסים מסביב בלי ציוד מיותר כדי להיות קלי רגלים והציבו מארבים. במקביל הוקמה יחידה ממונעת של "מסתערבים" בשם "רימון" ("סיירת הבלונים" על שם גלגלי הגדולים שנועדו לאפשר לג'יפים עבירות בחולות) שבראשה הוצב סרן מאיר הוברמן (דגן).  בדיונות של עזה נוצקה הידידות בין שרון לדגן שהובילה אותו כעבור שלושים שנים לשמש ראש מטה בחירות יום של הלכוד תחת הנהגתו של שרון ולתפקיד של ראש המוסד.
טקטיקת הלוחמה הזעירה, בצד צעדים ברוטאליים הוכיחו את עצמם. ב-1972 הוכו הארגונים הפלסטינים מכה קשה. הטרור מוגר כמעט לחלוטין. כמאתיים נהרגו בהיתקלויות עם צה"ל ועוד אלפיים נעצרו בפעולות משולבות עם השב"כ. האוכלוסייה האזרחית שלמה מחיר כבד. בתי מחבלים וסייעניהם נהרסו. פרדסים נעקרו ממקומם . בארות מים נסתתמו. מכפרים או משכונות שנחשדו כי הם מסייעים למחבלים נמנעו שירותים בסיסים. בהוראת שרון הוגלו 1600 משפחות (יותר מעשרת אלפים בני אדם) מרצועת עזה לאל עריש שבסיני. בדואים בצפון סיני שעסקו בין השאר בהברחת נשק גורשו למחנות במרכז ובדרום סיני. בתקשורת הבינלאומית דובר על "מחנות ריכוז". אף שהממשלה גבתה את מעשיו של שרון, הוא ננזף על פעולות ההגליה שלו בידי הרמטכ"ל בר-לב.
מעשיו תרמו קווים נוספים לדמותו וחוזקה תדמיתו כאדם חסר מעצורים ועכבות, ממוקד מטרה העניקו לו עוד כינוי "הבולדוזר", שדבק בו והלך עמו גם לשדה הפוליטי. לסיירת "רמון" נדבק דימוי כאילו היתה מעין יחידת חיסול.
בדיונים שבין בתקופת שבע השנים שבין המלחמות – ששת הימים ויום הכיפורים – התנהלו במטה הכללי דיונים נוקבים ועקרוניים על תפיסת הביטחון של ישראל בסיני ובתעלת סואץ בחזית מול מצרים. שרון יחד עם האלוף ישראל טל ואחרים נמנה עם הסבורים כי אין לגבש תפיסת הגנה סטטית שתשען על מוצבים קבועים לאורך התעלה (קו בר-לב) ויש להקים הגנה דינמית וגמישה של סיורים ומארבים בקו המגע כשעיקר הכוח נמצא מאחור בקו מוצבים אחורי (תעוזים). בויכוח הזה היתה ידם של עמדתו של הרמטכ"ל בר-לב ושל מחליפו דוד אלעזר . התוצאה ידועה. ישראל נסמכה על קו בר-לב שמוטט בפלישה המצרית והתגלה יותר כנטל אסטרטגי מנכס הגנתי.
אריאל שרון ייחל וקיווה שיובטח לו להתמנות לרמטכ"ל הבא לאחר דוד אלעזר אך משנכזבה תוחלתו הוא פרש במפח נפש באפריל 1973 מצה"ל. מחליפו כאלוף הפיקוד היה שמואל גורודיש (גונן). לאחר מלחמת יום הכיפורים כשגורודיש ימצא אשם באחריות למחדלים המלחמה בין השאר בכך שלא הכין את הפיקוד כראוי למערכה, במיוחד העדר הציוד במחסני החירום (ימחי"ם) יהיו מי שישאלו כלום לא היתה זו אחריותו של שרון, שפרש מהתפקיד רק שלושה חודשים קודם לכן. ידיד עשיר משולם ריקליס רכש עבורו שרון את חוות השיקמים, שליד אשקלון שהפכה מאז ועד היום למזוהה עמו.
עוד בהיותו במדים פלרטט שרון עם ראשי מפלגת העבודה, בעיקר שר האוצר פנחס ספיר על הצטרפותו לשורותיהם, אך בסופו של דבר העדיף לחבור לימין. הוא הצטרף לליברלים שהיו צלע בגוש חירות ליברלים (גח"ל). הוא קרא להקים איחוד של מפלגות הימין וזמן קצר לאחר פרישתו נשאה יוזמתו פרי – כך הוקם הליכוד ושרון התמנה לשמש ראש מטה הבחירות שלה. אך המלחמה קטעה את תכניותיו וההכנות.
מינוי החירום של שרון במילואים  היה של מפקד אוגדה 143. המלחמה פרצה בששה באוקטובר. למן היום השני בקרבות העקובים מדם צידד שרון במתקפת נגד לילית כדי לבלום אם לא להדוף את הצבא המצרי שהתבסס בגדה המזרחית של התעלה לאחר שכבש את מוצבי קו בר-לב. אך במקום זאת החליטו הרמטכ"ל שר הביטחון משה דיין וקצינים בכירים אחרים על מתקפת יום והטילו אותה על האלוף אברהם אדן. התקפת הנגד שאליה הוטלה גם אוגדת שרון נכשלה כישלון חרוץ.
בעקבותיה, החלה מה שכונה "מלחמות הגנרלים". שרון מצד אחד ואדן ואלופים אחרים השמיצו, הסיתו והטילו רפש זה בזה. לשרון נלוותה בתקופת המלחמה חבורה של מעריצים – מקורבים ועיתונאים, ששהו בקרון הפיקוד שלו- זכו להציץ במפות ולשמוע את רשתות הקשר ולשמוע תדרוכים. האווירה, בקרון היתה נהנתנית, כך נכתב והעידו כמה מהנוכחים והאירו עוד פן באישיותו של שרון – הנהנתנות מהחיים הטובים: אוכל דשן , שיחות רעים ורכילות עסיסית. בצד אלה נחשפו צדדים אחרים שלו שהקנו לו את הערצת חייליו. גם העובדה שהסתובב ימים עם תחבושת לבנה על מצחו מפציעה קלה שנפגע, תרמה להערצה. בכישרון יחסי הציבור שלו ובעזרת עיתונאי החצר שלו התמונה ומידע על תכונות המצביא שלו טופטף כל המלחמה לעיתונות ולציבור בעורף. הבדיחה של אותם ימים, או שמא לא היתה זו כלל בדיחה, דברה על כך ששרון שחשב כבר במלחמה על היום שאחרי כשישוב לפוליטיקה ביקש מחייליו ' אל תצדיעו לי – תצביעו לי".
הישגו הגדול של שרון שעמו הוא מזוהה עד היום היתה צליחת התעלה שהחלה ב-15 באוקטובר והוטלה על אוגדתו. הצלחת התעלה למרות האבידות הקשות אפשרה לצה"ל לבסס ראש גשר. ההערצה אליו התעצמה ושרון היה ל"אריק מלך ישראל".
לאחר המלחמה הוא שב לפוליטיקה, ובהיותו לא אחת איש ריב ומדון הסתכסך עם שותפיו בליכוד, שהקמתו נזקפת לזכותו, פרש, שימש בתקופה קצרה כיועץ של ראש הממשלה יצחק רבין והקים ב-1976 מפלגה משלו "שלומציון" שאת השם העניק לה ידידו איש השמאל, העיתונאי והסופר עמוס קינן על שם בתו.
שרון רץ לבחירות ב-1977 ברשימתו העצמאית, נחל כישלון חרוץ – שני מנדטים ומהר לחבור שוב לליכוד שזכה ברוב המושבים בכנסת - "המהפך". מנחם בגין הקים את ממשלת הימין הראשונה בישראל ושר מונה לשר החקלאות, שניצל את תפקידו להקמת עוד ועוד התנחלויות בעזה ("נצרים" קבע שרון בהתכוונו להתנחלות בלב רצועת עזה "חשובה כמו תל אביב". לאחר הבחירות הבאות ב-1981 הוא זכה להגשים חלום נושן. מי שרצה להיות רמטכ"ל מונה להיות שר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין.
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו נשא נאום פרוגמטי שבו שרטט את גבולות ההשפעה של ישראל במרחב. אלה היו גבולות מרחיקי לכת מהים התיכון ועד האוקיינוס ההודי. ממצרים וסוריה ועד לפקיסטאן. מירדן ועד לצ'אד שבאפריקה. הנאום ביטא אשליות מדיניות צבאיות, הזיות הרפתקניות ואשליות אסטרטגיות, שביסודן האמונה כי ישראל יכולה לעצב את המציאות במזרח התיכון. שרון דיבר על כך שאת המדינה הפלסטינית צריכה להיות ירדן ועורר את חששו של חוסיין מלך ירדן. הוא, ניהל מגעים חשאיים עם שליט סודאן יג,עפר נומיירי, השתעשע במגעים – באמצעות סוחר הנשק יעקב נמרודי ואיש עסקים סעודי – עם ערב הסעודית. בסופו של דבר  מכל התכניות הגדולות הבשילה רק רעיון אחד – מלחמת לבנון האשונה.
ביוזמת שרון והרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ובכירים במוסד, באישור ראש הממשלה מנחם בגין הגתה ישראל תכנית לפלוש ללבנון כדי להרחיק את אש"ף מגבול ישראל למרחק של "ארבעים קילומטרים "ומיכולתו לשגר קטיושות לצפון המדינה. בגין הבטיח "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אך במקום זאת המלחמה "התגלגלה" עד לביירות – בפעם הראשונה כבש צה"ל בירה ערבית, - יצר פרובוקציות כדי להכניס את צבא סוריה לקרבות. שרון ובגין בעזרת המוסד עשו יד אחת (בקשר שהחל עוד בתקופת ממשלת רבין) עם הנוצרים בלבנון ובמהלך המלחמה המליכו" את בשיר ג'ומייל לנשיא לבנון, בתקווה שבתמורה יחתום על הסכם שלום על ישראל. ג'מייל מנהיג "הפלנגות" התנער מכך וכעבור ימים אחדים לפני טקס השבעתו הרשמי חוסל בידי המודיעין הסורי ועושי דברו הלבנונים.
החלום השאפתני של שרון התנפץ לרסיסים. רצח ג'מייל הביא לתגובת שרשרת שהסתיימה בטבח פלסטינים בסברה ושתילה בידי הפלנגות הנוצריות, שנכנסו למחנות הפליטים בחסות צה"ל שכיתר אותם. ועדת חקירה רשמית (בראשות שופט בית המשפט העליון יצחק כהן) מצאה את שרון אשם באחריות לכך שהתעלם מהאזהרות שאין לסמוך על הפלנגות. הוועדה קבעה ששרון אינו ראוי לשמש בתפקיד שר הביטחון. בלחץ מחאה ציבורית גואה ביוזמת שלום עכשיו והשמאל הישראלי, שגלשה לעיתים לאמירות קשות כמו "שרון רוצח", הוא נאלץ להתפטר. שרון האשים את בגין כי בגד בו ועשה לו מעשה של יהודה איש קריות.
לימים יטענו עיתונאים, חוקרים, שרים ומקורבי בגין כי  שרון הוליך שולל את בגין בתכניות המלחמה וסיבך את ישראל בבוץ הלבנוני – הסתבכות שנמשכה 18 שנים ועלתה במותם של כאלף חיילים. שרון נלחם בכל הזדמנות על שמו הטוב, כולל בתביעת דיבה נגד השבועון האמריקני "טיים" וטען כי כ מעשיו לפני המלחמה ולאחריה זכו לאישור ראש הממשלה מנחם בגין.
כשנאלץ להתפטר ממשרד הביטחון בראשית 1983 פסק מקרובו העיתונאי אורי דן כי "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה".
 
 
 
 
 
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
          אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575