"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424

 

       

  רק אלו היודעים להגן על חרותם זכאים לה 

 

                                                                          

 
דף הבית >> זכרונות בני קידר
יולי 2011
סיירת שקד
(סיפור לידתה של הסיירת מזווית ראיה אישית מאוד של לוחם מן השורה)
 
נתבקשתי להיזכר ולספר את הקורות אותי/אותנו בחודשים אלה של השירות בסיירת שקד. נפלה בחלקי הזכות להימנות עם עשרת הלוחמים הראשונים של יחידה זו שזה עתה נולדה (מאי 1955) ועתידה לגדול ולהתרחב ליחידה גדולה ומוערכת בסדר גודל של גדוד. מעט יומרני לנסות ולהיזכר בריחוק הזמן של למעלה מ-56 שנה, כי הרי זה כבר לא היסטוריה כי אם בחזקת פרה-היסטוריה. אתגרים מעולם לא הרתיעו אותי אזי הרמתי את הכפפה והתנפלתי על המקלדת די בהתלהבות ומתוך דאגה אמיתית לדייק בפרטים ככל שאני מסוגל.
 
אז איך כל זה התחיל? איך בכלל הגעתי לגדוד הצנחנים של אריק שרון ולפלוגה ד' של מוטה גור ולמחלקה 12 של סטמפלה, ומשם להיות בין החלוצים הראשונים של הסיירת? איך קרה שיצא לי לשרת במסגרת המערך המוצנח קרוב ל-36 שנה? פעם עשיתי חשבון, לשם השעשוע בלבד, ויצא שאם אני מחבר את תקופת השירות הסדיר עם תקופות מילואים שוטפות, עם שירות תחת צווי שמונה, עם אין ספור חודשי שירות בהתנדבות, הרי שאני מגיע בסך הכל לתקופת שירות של קרוב לשמונה שנים וזאת מבלי להיות איש צבא הקבע ולו ליום אחד וכמובן מבלי לקבל שכר של איש צבא הקבע.
 
שלא ישתמע מכאן שאני מתלונן. היה לי שירות (וכשאני אומר שירות אני מתכוון לסדיר ומילואים כאחד) בהחלט לא קל, אך מרתק באופן יוצא דופן וציינתי את האמור לעיל רק כעובדה וכתזכורת (לעצמי ולדורות הבאים). לא הייתי מוותר ולא הייתי מחליף את הפרקים האלה של חיי בעד שום הון שבעולם. התייחסתי לתקופות אלה כאילו אני משתתף בסרט מלחמתי איכותי או כאילו אני קורא ספר של ליאון יוריס ואני וחבריי נמנים בין כוכביהם/גיבוריהם. זכור לי שבפעולת "חץ שחור", כשאנחנו צועדים בטור עורפי ארוך לקראת שערי עזה, חלפה בי המחשבה שהנה אני צועד בחשיכה, עמוס כמו בהמת משא ונוטף זיעה, לקראת הבלתי נודע, ובאותה עת בני גילי מבלים בתל אביב ורואים סרט מלחמה בחברת בנות זוגם. לא קנאתי בהם, ההיפך הוא הנכון: הייתי גאה בעצמי ובמעשיי. הם מתרפקים על הכיסאות ורואים בפסיביות את התרחשות העלילה שעל המסך ואילו אני וחבריי נמצאים בעין הסערה וחלק אינטגראלי של העלילה, או אולי אנחנו העלילה עצמה. גאוות יחידה ואחוות לוחמים הם כוח אדיר לא פחות מאמונתם של החרדים והמתחרדים למיניהם.
 
משום מה גויסתי בגיל שעדין חסרו לי ארבעה חודשים לגיל הגיוס הרשמי, דהיינו גיל  שמונה עשרה. הייתי ממש ילד (זה לא ממש השתנה עד עצם הימים האלה).
בגיל שש עשרה עזבתי את קיבוץ גבעת ברנר לאחר שנתיים נפלאות במסגרתן רכשתי את שפת אמנו והפנמתי רבות מהערכים ותפיסות העולם על פיהם אני חי, חושב ונושם עד היום. עבדתי כשוליה במוסך לדיזלים וגרתי עם הוריי בקריות שבמפרץ חיפה, במרחק הליכה מהים. הים הפך להיות בשבילי הבילוי העיקרי, שעות אין ספור הקדשתי לשחייה, הרחקתי קילומטרים ללב ים ולא הבנתי למה אנשים באים לים כדי לשרוץ על החוף. היום אני לא מבין למה באים לים ולא משחקים מטקות.
הואיל והייתי מאוהב בים והחשבתי את עצמי לשחיין מיומן ומעולה שג'וני וייסמילר ילד קטן לידו, הצטרפתי לגדנ"ע ים וכל שאיפתי הייתה להתנדב ולשרת בקומנדו הימי, הרי הוא שייטת 13. לא היה לי מושג קלוש מה זה צבא, מה הם חילותיו, מה יש ומה אין במסגרותיו ואיך כל הארגון הזה מתנהל. הייתי בור ועם הארץ ורק דבר אחד ידעתי, שאני רוצה להתנדב לשייטת 13, העניין מנוי וגמור, אין מקום לויכוחים ולשום אפשרויות אחרות. בתאריך 18/5/1954 התייצבתי בבקו"ם (אז קראו לזה "קלט") ומיד שאלתי היכן הביתן של השייטת. כיוונו אותי למקום ולהפתעתי אני רואה שהכל סגור ומסוגר ואין נפש חיה בסביבה. שאלתי חקרתי וקבלתי את התשובה הבאה: "ילד, אתה השתגעת לגמרי. מאיפה אתה בא? אינך יודע שהם לא מגייסים אף אחד בחודש מאי, מחזור מאו-מאו?"
 
כאילו קבלתי נבוט בראש. לזה לא ציפיתי, הייתי המום ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לאן אלך? מה אעשה? הרגשתי אבוד. למזלי הקרינו סרט תעמולה לצנחנים בכיכובו של אריק רגב ז"ל ועל המקום החלטתי שבלית ברירה ובלא האופציה המועדפת האחרת, אני מתנדב לצנחנים. ארוין אחי, שהתגייס בדיוק שנה לפני והיה מ"כ בנח"ל, נחרד כששמע שאני בצנחנים. הוא לא היה בטוח שיהיה לי הכושר הפיזי והמנטאלי להתמודד עם מה שמצפה לי ביחידה הקשה הזו.  
 
עד מהירה גיליתי שיש לי כושר של סוס צעיר וסיבולת רבה. בקשתי, נעניתי והפכתי להיות המקלען של המחלקה. סוחב את המקלע הדי כבד על כל אביזריו במסעות, בהסתערויות ובפעולות התגמול וממנו לא נפרדתי עד סוף השירות הסדיר. אחרי הטירונות החל קורס הצניחה ומה רבה הייתה הפתעתי להיווכח שגם אחי ארוין חניך באותו קורס וכך יצא, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהפכנו לזוג אחים יחיד של גדוד הצנחנים הקטן של אותם הימים.
 
אחרי הטירונות וקורס הצניחה החלה הקריעה של ממש. אימון הפרט, אחרי זה אימון הכיתה ואימון הכיתה המתקדם וכו', וכל זה תוך כדי משמעת מים קפדנית ותפיסת עולם של מפקדינו שיש "לשבור" את האזרח ולעשותו חייל. בין לבין פעילות מבצעית שוטפת לאורך כל הגבולות מהצפון ועד הדרום ולא שכחתי את גבולנו המזרחי הארוך.
 
התקופה היא תקופת פעולות התגמול ואנחנו בהדרגה הפכנו להיות לוחמים. זה לא היה מתוכנן, כי אי אפשר לתכנן דבר כזה, אבל יצא שצעד אחר צעד הפכנו להיות לוחמים קרביים. בפעולה בחירבת בית ציקא טעמנו בפעם הראשונה את טעמו של אבק שריפה כשהכדורים שורקים סביבנו ומעלינו. בפעולה בבית ליקיה כבר עברנו את הגבול ועזרנו לסחוב את ההרוגים והפצועים של הכוח המסתער. אחר כך הפכנו להיות פלוגה עם ותק וניסיון ובקרב עזה ("חץ שחור"), ברפיח, בחאן יונס, בניצנה, בסבכה, בקונטילה, בכנרת וכו' כבר היינו הכוח העיקרי המסתער או חלק ממנו. באותה תקופה (אחר כך זה השתנה) לא לקחו את כל חיילי המחלקה לפעולות האלה אלא בחרו חלק מהם וזאת עפ"י שיקול דעתם של המ"מ וסמל המחלקה. התרברבות מעולם לא הייתה בין תכונותיי הבולטות אבל עלי לציין עם כל הצניעות שאני תמיד נבחרתי ונטלתי חלק במרבית פעולות התגמול שהוטלו על גדוד הצנחנים מאמצע 1954 ועד מבצע קדש בשלהי שנת 1956.
הואיל וכך לא ממש הופתעתי כשסמל המחלקה שלי נדב נוימן, בן קיבוץ אשדות יעקב, בחר באריה שפירא, בבועז לוי ובעבדכם הנאמן לפעילות מיוחדת וחריגה שבשלב ראשון לא היה לנו מושג קלוש במה מדובר. פקדו עלינו להגיד לחברה שאנחנו יוצאים לקורס חבלה מתקדם, כי באותה תקופה כבר היינו הפלוגה המסייעת של הגדוד ומחלקתי מחלקת החבלה.
 
נדב היה ונשאר טיפוס מיוחד במינו: קצת היפראקטיבי, בעל מחשבה מקורית ומותיקי הותיקים של הצנחנים ובהחלט שמחתי להצטרף אליו. שפירא, חברי הטוב, היה אולי הכי נמוך קומה בכל הפלוגה ולית מאן דפליג הכי חזק מבינינו. שפירא הוא נכה צה"ל שנפצע קשה בכתפו במלחמת ששת הימים, אך למרות זאת אני לא מוכן ללכת אתו מכות גם כיום. עצה ידידותית לכולכם: אל תתגרו בגורל ואל תבחנו את יכולותיו כי למרות גילו ולמרות פציעתו אתם עלולים לצאת בשן ועין. בועז היה חמד של בחור, היחיד שלא מהמחלקה שלנו, נראה לי שנדב בחר בו בגלל הערבית הטובה שבפיו. אחרי זמן לא רב שמוליק קפון ז"ל החליף את בועז, תקופות ארוכות שמוליק ואני היינו מאוד מקורבים.
 
לפני שעזבנו את תל נוף, המג"ד אריק שרון נפרד מאתנו ואמר לנו שאנחנו יוצאים לפעילות מיוחדת לתקופה מוגבלת והרגיע אותנו שבסיומה נשוב לגדוד ולפלוגה.
נסענו ארבעתנו לפיקוד מרכז ששכן ליד העיר רמלה ובלי שאמרו לנו דבר הכניסו אותנו למחסן של בגדים אזרחיים. נצטווינו להשיל מעלינו את המדים והולבשנו בבגדים אזרחיים אם כי נשארנו חמושים מכף רגל ועד ראש. קבלנו שני קומנדקרים בצבע אזרחי, אם זכרוני לא בוגד בי - בצבע כחול. הדמיון שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. אנחנו הולכים להיות מרגלים? לא הגיוני, הרי רובנו אינו דובר ערבית. אז מה בכל זאת? הייתי מסוקרן אך בהחלט לא מודאג, הרי אנחנו לא הולכים להיות שקמיסטים. באותה תקופה בצנחנים לא יכול היה להיות עלבון יותר גדול עבורך מהעובדה שהתקיימה פעילות מבצעית ואתה לא שותפת בה. ידעתי שתקופה מעניינת בפני וציפיתי לבאות.
 
באותה תקופה לא השתמשו בטרמינולוגיה המקובלת היום של מחבלים, טרוריסטים ושהידים. אנחנו ידענו על קיומם של מסתננים, פדאינים ואנשי מודיעין מצריים וירדניים לרוב. אלוף משנה אחד (זו הייתה אז דרגה מאוד בכירה כי דרגת תת אלוף עדיין לא הייתה קיימת) אסף אותנו, עשה לנו הכרות עם סגן צביקה עופר, סג"מ עמוס ירקוני הרי הוא עבדול מג'יד ועוד שלושה לוחמים דרוזים מפלוגת המיעוטים, פלוגה 300. אני זוכר את חמזי שרוף מעוספיה, את פריד ואת סלמן. אני זוכר את חמזי במיוחד כי הוא היה בריון בעל שרירים ואני, בחוסר טקט משווע אך כמנהג המקום ממנו באתי, אמרתי לו "כוס אוחתק". הוא רצה לרצוח אותי והחברה היו צריכים להפריד בינינו. עד שהסברנו לו שאצלנו להגיד קללה בערבית זה כמו להגיד "בוקר טוב". למרות ההסבר לקח לו זמן להירגע, אחרי זה הפכנו להיות חברים טובים. לא זכור לי שהיו בעיות מיוחדות בין הדרוזים ובינינו, סך הכל היחסים היו טובים וחבריים.
 
הוסבר לנו שהמשימות שיוטלו עלינו יהיו סיורים, מארבים, מרדפים, בקיצור -מלחמת חורמה נגד המסתננים והפדאינים כולל פשיטות ברצועת עזה והסודיות היא דגלנו. הרעיון המרכזי בהקמת היחידה, אם הבנתי נכון, היה שעצם היותנו בלבוש אזרחי ותנועותינו ברכב אזרחי יהווו גורם הפתעה לכל מי שעומד מולנו.
 
הבסיס ממנו יצאנו לפעילותינו נקבע במחנה של המשטרה הצבאית בקסטינה. מיותר לציין שהשוטרים הצבאיים, במיוחד השוטרות הצבאיות, הביטו עלינו בהערצה גלויה לעין והדבר החניף לנו לא מעט. זכרו נא שעוד לא הייתי בן 19 וחבריי לא הרבה מעבר לגיל הזה.
 
האזור הזה של הנגב הצפוני מול רצועת עזה היה פרוץ, אין דין ואין דיין ואויבינו עשו בו כבתוך שלהם. אנחנו אמורים היינו לשנות את המציאות הזו מן הקצה אל הקצה. בפרספקטיבה של היום זה נראה מעט יומרני להאמין שעשרה לוחמים, יהיו טובים ככל שיהיו, יצליחו לעשות זאת על שטח רחב ידיים של כמה מאות קמ"ר. איני יודע כמה עמדנו ביעד הזה. מה שאני יודע שעבדנו קשה ובצורה אינטנסיבית מאוד. יום יום היינו מסיירים מהבוקר ועד הערב, לילות רבים שכבנו במארבים ובפרק הזמן הזה של כחודשיים וחצי הרגנו חמישה מסתננים ותפסנו עוד חמישה בחיים. נראה לי שזה הספק לא רע. אם אני זוכר נכון עמוס, נדב ושמוליק הרגו כל אחד מחבל אחד ואילו שפירא הרג שנים. יצא לי להיות מעורב רק בחמשת הנוספים שנתפסו חיים.
 
על כל הסיורים ועל כל המבצעים היו אמונים עמוס ונדב. הם היו אנשי השטח ואילו צביקה עופר שימש כאיש הקשר בין הפיקוד העליון ובינינו שבשטח.
עמוס אז היה בתחילת דרכו כקצין הבדואי הראשון בצה"ל, שקט מאוד, ביישן מאוד, ונחמד מאוד. אין ספק שהוא היה גשש, סייר, שדאי ולוחם מן השורה הראשונה. ברוב הסיורים אני הייתי צמוד אליו, לא יודע אם בגלל סימפטיה או בגלל היותי המקלען. היינו מגיעים לאיזה חושה והוא היה מספר כמה מסתננים היו במקום, מתי באו ומתי עזבו, מה אכלו ומה עשו. איך אתה יודע, הייתי שואל אותו וכשהוא היה מסביר לי הייתי נשאר פעור פה. אלוהים אדירים, זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני. לעזאזל, איך אני לא חשבתי על זה? ה"לעזאזל" הזה חזר על עצמו עוד פעמים רבות ולמרות שביליתי ימים רבים בחברתו של עמוס לא הפכתי להיות גשש.
 
יצאנו לשטח עם מנות קרב וכל מיני תוספות שלקחנו מהמטבח של המשטרה הצבאית. פעמים רבות גוונו את התפריט עם יוני בר שהיינו צדים. אני הייתי בדרך כלל הצייד הראשי. הייתי משתחל לתוך בארות באמצאות כבל הגרירה של הקומנדקר והייתי מעלה לפעמים עשר או יותר יונים טעימות לאללה. ניסינו גם לצוד איילה, באותה תקופה לא הייתה לנו המודעות לערכי הטבע כפי שקיימת היום. כשהיינו נתקלים באיילה במרחק סביר עמוס התעקש שרק הוא יורה ואנחנו נשארנו רעבים. החברה היו אומרים לו תן לבני לירות עם המקלע, אבל הוא התעקש. באחד הימים ראינו איילה במרחק די ניכר, אני מניח כשלוש מאות מטר, ואז עמוס התרצה ואמר: קדימה בני נראה אותך. נשכבתי כוונתי ושחררתי צרור קצר. בערב עשינו חגיגה עם האיילה הטעימה.    
 
אני סבור שהייתי חייל ולוחם טוב מכל הבחינות אבל היו לי שתי חולשות: האחת - שנאתי שנאת מוות ת"ס ותס"ח. השניה - באופן קבוע הייתי נרדם במארבים. נלחמתי בתופעה זו אך ללא הצלחה. למה אני מספר לכם את זה? תשמעו את הסיפור הבא ותבינו.
 
יום אחד תפסנו שנים מאנשי המודיעין המצרי שעקבו ורשמו את תנועות הצבא באזור. הדרוזים חקרו אותם והוציאו מהם את מקום המפגש של אלה שצריכים להחליף אותם. הוחלט להציב מארב על מנת ללכוד אותם ויצאנו לדרך כשאנחנו לוקחים אחד מהשנים אתנו. עמוס נותן לי חבל ואומר לי שהברנש הזה באחריותי המלאה למשך כל הלילה. אני לעיתים יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה ובמקום להגיד לו שהמשימה הזו לא בדיוק תפורה למידותיי, אמרתי לו כמו כל ישראל מצוי "סמוך, יהיה בסדר". הואיל ובכל זאת אני מכיר את הסחורה דהיינו את עצמי, בקשתי מחברי שיקשרו אותנו יחד על מנת שהמנוול לא יברח לי בחסות החשיכה. קשרו את רגלי השמאלית לרגלו הימנית, את ידי וכתפי השמאלית בהתאם וידי הימנית פנויה לאחוז בנשק. בקיצור היינו מחוברים כשני תאומים סיאמיים שאין להפרידם. אמרתי בלבי שאין מצב ולא יעלה על הדעת שבסיטואציה האבסורדית הזו אני אצליח להירדם. ואמנם עברה שעה ועברו שעתיים ואולי אפילו שלוש ואני ער ודרוך. בהנץ השחר החברה העירו אותי ולא שכחו לציין שישנו שנינו שנת ישרים כשני נאהבים שלעולם לא נפרדים. המעשייה הזו מופיעה בספרו של מייק אלדר "סיפורה של סיירת שקד" ושם מסופר כאילו אני ישנתי שנת ישרים והמחבל שמר עלי בנאמנות רבה. להד"מ, אני דוחה גרסה זו מכל וכל, לא היה ולא נברא. אין זה ממנהגי להלשין אבל המנוול ישן שינה מתוקה ועמוקה לא פחות ממני. בבוקר עוד הייתה לי החוצפה להגיד לעמוס שהמשימה בוצע במלואה והיעד בידי או משהו דומה לזה.   
באחד הסיורים שבצענו לאורך חוף הים נתקלנו במחלקת טירוניות מבה"ד 12 וכמובן  לא ותרנו על בילוי משותף עם ארוחה טובה ועליזה. לא שמנו לב שתוך כדי החגיגה הגאות עושה את שלה ואחד הקומנדקרים שקע בחול הרטוב והטובעני. נסינו לחלצו בעזרת הרכב השני אך גם הוא שקע. הזעקנו גרר שהגיע תוך זמן סביר אך גם הוא שקע. על מנת לא להזדקן במקום שלחנו את ש. קפון להביא זחל"ם שאמנם עלה בידו לחלץ את כל הרכבים התקועים. שמוליק קפון הסתבך עם שוטרי משטרת ישראל שראו בלב העיר אזרח חמוש עם תת מקלע ורימונים וכמעט ונעצר אך בסופו של דבר הצליח להיחלץ מהם.
אני רוצה להאמין שעצם נוכחותנו בשטח גרמה לתושבי הישובים אם לא רגיעה מוחלטת, הרי שהרגשת ביטחון יותר טובה. אחרי כשלושה חודשים חזרנו לפלוגה ולפעילותה השוטפת. נדב חזר אחרי זמן מה לסיירת שהלכה ותפחה, הלכה וגדלה ובמסגרתה יצא לקורס קצינים וחתם קבע לכמה שנים.
 
אני מבקש לסיים בתופעה שנראה לי שאין לה אח ורע ברחבי תבל, ואם יש אז מעט מאוד. אלוף (שם פרטי) הורוביץ היה מפקד חולית המקלע שלי ונפל לידי בקרב עזה בפברואר 1955. עד שנת 2005 דהיינו במשך חמישים שנה היינו מופיעים לאזכרה בבית הקברות ברמת השרון מדי שנה בשנה. מוטה גור הלך לעולמו לפני 16 שנה ורבים מחיילי פלוגתו פוקדים את קברו בכל אזכרה שנה אחר שנה.
 
נדב נוימן יבדל"א הוא היום מושבניק בבית נחמיה ובתדירות של כל חודשיים-שלושה אנו נפגשים אצלו בין עשרה לעשרים חברה מפלוגה ד' (של מוטה), ברובם ממחלקה 12. עושים על האש, מספרים את אותם הסיפורים שסופרו כבר אלפי פעמים ונהנים. אבל כל זה אינו חשוב. החשוב הוא עצם המפגש, החברות, הלהיות ביחד והקשר הזה שנמשך מזה 57 שנים. הוכחה ניצחת לאחוות לוחמים.
 
שלכם לתמיד,
בני קידר
 
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
           אוריקולותרפיה  אקופונקטורה   דיקור  דיקור סיני  דיקור אוזן ריפוי בדיקור
אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575