השיר נכתב בשנת 1976 , ההתמודדות עם האובדן של רמי סידון ז"ל הקושי שלי , חוסר יכולת לקבל את האובדן , חוסר רצון להבין , לעקל , להאמין שפרח נדיר מהנגב נקטף , כמי שמכיר , פיקד על ילד השדה , אין רגיעה בגופי ובפרט בנפשי שאינה יודעת רגע של שקט.
רוצה לספר לכם שהשקופית של רמי סידון ז"ל עומדת לפני מביטה בעיני , אומרת סליחה אמיר , ביקשת ! דרשת שמור על עצמך , אבל ! הייתי חייב עם המאג להסתער כפי שלימדו אותי , חינכו , ואלו הערכים שגדלתי עליהם , סליחה אמיר שלא נפרדתי , לא אמרתי מילות פרידה .
כילד השדה נטעת מסורת , השארת מורשת
היושרה , התום אהבת הארץ כערך עליון
אדם נדיר , פרח נדיר , לוחם , לאומץ נתן שם
פרח מוגן נקטפת טרם עת כמה חבל ! כמה חבל
אתה כתפילת הדרך , ספר לערכים
לאהוב , לקבל את האחר , השונה חקוק בליבך
לוחם עז נפש , עם לב מלא ברגש
אהבת החבר , הרעות כשלהבת חיזקת
ראשון , אחרי , להתנדב , לתת כתף השרשת
לתת , להיות אדם , הם אבני דרך בחייך
אתה כתפילת.................
החיוך הרחב כמראה שדה כלניות
חסון כאלון , חזק כארז , לב עם ורד ביד
כעסת על ביצוע בינוני , שאפת תמיד למושלם
לוחם מיוחד מופת באדם
אתה כתפילת ...................
ראשון להסתער ללא תנאי , מובן מאליו
לא ידעת להביט אחור
אהבת המולדת הערכים הכשירו בך להביט קדימה
ידעת לשלב רגישות , אהבת האדם , הסתערת ללא מורא
אתה כתפילת הדרך , ספר לערכים
לאהוב , לקבל את האחר , השונה חקוק בליבך
כתב
אמיר שמעון
12.11.1975
שיר זה נכתב בשנת 1975 בחודש נובמבר ירד גשם שוטף , המילים שכתבתי על דף הנייר סמוך לביתך בנחל פורה נשארו כפי שכתבתי , הנייר נשאר שלם , הכתב מעוות מהדיו שהגשם שטף , הסעיר אותי , הבטתי על קיבוץ בו נולדת שובל , בכיתי , כאבתי , צעקתי ידעתי שאתה תסתער , תילחם בעוז , באומץ , גם אם תיפגע הפתיל ימשיך לדלוק , רמי זה אתה , אהבת האדם , הערכים , אומץ הלב תמיד חברו יחדיו , נתתה תמיד לרעות בין חברים לוחמים מקום ראשון , האמנת אלו אבני היסוד בחיים להיות אדם.
מונולוג מצמרר
מונולוג שכתבתי אחרי נפילתו של רמי סידון זכרו לברכה , להורים , למשפחה , לחברי הקיבוץ. נובמבר 1974 , שמרתי את המכתב , במחברת הצהובה , בתוך המזוודה המרופטת במזווה בקיבוץ כפר גלעדי. לא היה לי הכוחות , הנפשיים לשלוח מכתב זה , משקל גופי היה על סף אנורקסיה , מצב נפשי רעוע , הבטן נדבקה לגב , עטוף חרדות , דיכאון , בדידות , המון כאב .
מקרן השקופיות עבד שעות נוספות , ההתשה , עזה , יום כיפור , האירועים , התמונות , המחזות , ותמונתו של רמי סידון כאילו דבוקה למצח ולא זזה , תקועה מול עיני , קיוויתי שלפני ההסתערות בו נפלת רציתי שיחת נפש כמו בימי הטירונות , פספסתי , אני תקוע עם זה רציתי להזהיר אותו שנכון שיסתער עם המאג אבל ! שלא ישכח לשמור על עצמו , את המילים האלה כתובים בשקופית הניצבת מול עיני ! סליחה , מצטער שלא קיימנו את שיחת הנפש כמו תמיד.
הפגישה הראשונה עם רמי ז"ל בערד בטירונות , נעמד מולי גבר חסון מישר מבט , מחייך משפט ראשון שיצא מפיו , עומד לרשותך מה ניתן לעשות ? פשוט המיס אותי , אז הבנתי שהוא הדמות של אח שחסרה לי בילדות , הדמות שרציתי כול חיי והנה החלום מתגשם . רמי עמד עם כמה מחבריו הוא נידב אותם לטובת המחנה , לשפר את המחנה שיראה טוב.
מחזור נובמבר אחד המחזורים האיכותיים שידעה סיירת שקד , ברובם קיבוצניקים , חלקם מושבניקים וכמה עירונים , פשוט מחזור משכמו ומעלה.
הדברים שבלטו מידית אצל רמי : הרגישות הרבה , חשוב לו היתה החברות , הרעות , תמיד היה אומר בקול רם שכולם ישמעו , בלי חברות אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד , תמיד לעזור למתקשים , להיכנס מתחת לאלונקה במקום , בשקט , לעזור במסעות , באימונים תמיד להיות קרוב ליד כדי להושיט יד , לתת כתף , ילד מיוחד , ראית את ההגינות , היושרה , התום לעיתים , כשכולם יחד תמיד מנצחים כך נהג לצעוק.
לעולם לא שמעת אותו מקטר , קשה , מה שתמיד הכאיב לו הטרטורים שלא היו בצדק .
ערב אחד נעמד מול האוהל וצעק המפקד , המפקד אפשר לדבר איתך ! רמי בכול מצב , בכול תנאי חיוך מבויש על פניו הפעם רציני מאוד שמתי את ידי על כתפו ואמרתי בוא נלך וספר לי ! דיבר על אחד המכים מהמחלקה , שמטרטר , מדבר לא יפה , ולא בצדק , טבעי הדבר שמיד אעמוד על רגלי האחוריות אומר י פישר מי אתה שתתלונן על מפקד , לא כך היו הדברים , היחסים בני לבין רמי ושאר הלוחמים היה הוגן , חם , דואג , כשרמי הגיע אלי , ידעתי שהדברים שנאמרו אמיתיים , נכונים וכואבים . אמרתי אטפל בזה נתתי כפה ושלחתי אותו , האמת הייתי רגיש מאוד לנער הזה , אהבתי אותו , הערכתי אותו כאדם ועוד יותר כלוחם .
ידעתי במי מדובר ... ניגשתי בשקט ואיתו הייתה חברות , בררתי והעניין נסגר .
עם רמי נוצרה אחוות אחים , ראיתי בו אמנם כלוחם , טירון , אבל נשברתי , לגבי הוא היה דמות שאהבתי מאוד , האמנתי לכול מילה , בקשה , דרישה ., כלוחם תמיד שאף למצוינות , אין מצב של בינוניות , תמיד הכי טוב שיש , ברור שקיבל מקלעון , קטן עליו , מאוחר יותר מאגיסט .
המפקדים הישירים , וצוקר היה שואל אותי מה יש לך עם הילד הזה ?
רמי היה מספר על הקיבוץ , אהבתו לנוי , אהב לטייל בשדות של הקיבוץ , אהב את השכנות עם הבדואים , סיפר שפיתח מערכת יחסים מיוחדת עם הבדואים , ידע את שמות הנחלים , התלים , הגבעות והפרחים , ילד השדה אדם של טבע.
בשיחות שהיו בנינו תמיד אמרתי : שמור על עצמך , אני יודע שתסתער ראשון אבל שמור על עצמך , חשתי המון דאגה , תמיד בסוף שיחה הייתי מחבק ואומר זכור ! שמור על עצמך .
באחד המסעות הצטרפתי מסע של 70 ק"מ לקראת סיום המסע היו לי כאבי תופת ברגל שמאל , הראשון שחש לעזרתי היה רמי הרים את ידי חיבק אותי ואת הק"מ האחרונים ליווה אותי , בסיום העמיד את הפלוגה וכולם בהתרגשות מחאו כפיים , זה רמי.
רמי פתח ואמר שמעתי ! שמעתי מה עשייתה בהתשה , בתעלה , כולם מדברים עליך ואתה בשקט , ספר ! ברור שהדחקתי , שתקתי , רק חזרתי על המילים , תיישר קו , תראה שכולם מסתערים , והכי חשוב לשמור על עצמך וחבריך הלוחמים , יום אחד נשברתי וסיפרתי לו על אחד המארבים , ההסתערות וכ' בצניעות רבה , ציינתי שהחשוב ביותר לשמור שכול הלוחמים יחזרו בשלום בלי שאף אחד יפגע , ציינתי שלא חשבתי על עצמי , תמיד הדאגה לחברים הייתה מעל הכול , לכן אתה לוחם מעולה , בעל ערכים , דוגמה ומופת אני יודע ביום פקודה אתה תהיה הראשון רק תבטיח לי ! תבטיח לי שבישורת האחרונה ניפגש ונשוחח .
רמי שכחת , לא קיימת את הבטחתך , הלכת , נפלת השארת אותי עצוב , כואב , בוכה , איבדתי אח שאהבתי , ושכחתי לבקש ממנו שיחה , לבקש שיזהר וישמור על עצמו , עד היום זה רודף אותי , מכאיב לי , כמה כואב , עצוב מכה על חטא שלא ישבנו כמו בערד ליד השלט פלוגה ח' ודיברנו דיברנו.
להורים היקרים !
לא ישן בלילות , לפעמים צועק , מתייסר , כואב שלא ניפגשנו תקופה ורציתי מאוד לראות אותו לחבק , לבקש בקשה צנועה תישאר , תשמור על עצמך , תיזהר , רציתי להגיד לו אח יקר ! מחכה לך בכניסה לקיבוץ , יחד נעשה סיור בנחל פורה , ומשם נטייל לכיוון הפזורה הבדואית נדבר נטייל נחליף חוויות , אל תשאיר אותי מחכה , לבד , זכור מחכה לך.
הורים יקרים כמה קשה לי לכתוב על אח שהלך , לא ישוב עוד , על אח שנקטף טרם זמנו ,אין לי כוח לסיים את שאני חש מרגיש , לעיתים הייתי מגיע לשער הקיבוץ לראות אתכם והכוחות לא עמדו לי , רציתי שתדעו שגידלתם ילד , נער לוחם רגיש , נאמן אמיץ , לוחם ללא פשרות , גיבור , צנוע בעל ערכים , צמח , פרח נדיר , רציתי לספר לכם על הקשר החם המיוחד שנרכם בין מפקד לטירון , לוחם בסיירת שקד.
הורים יקרים , תמונתו של רמי צמודה לתמונתו של גל אבינועם בחדרי , כול בוקר משוחח עמם , ומספר להם הכול.
הורים יקרים אל תכעסו עלי , רמי נשאר אחי היקר לנצח .
שלכם בהמון געגוע
שמעון אמיר [ אמר]
אתה כנר התמיד הנחלת מורשת
הענקת תוקף ואהבת לרעך כמוך
כתבת על לוח ליבך רגישות וגבורה אחת הם
אתה כלפיד בראש המחנה
הארת את הדרך באלף פנסים לאחווה ולרעות
על הנגב יורד העצב , מצית את עוז גבורתך
תמיד נזכור ולא נשכח את היושרה , אהבת האדם
יהי זכרך ברוך
תלמידי מדקלמים את מורשת הגבורה שהשרשת
כול שנה ביום נפילתך מדליקים נר נשמה ומספרים
על האח שנפל , האח שלא ישוב עוד !!
לזכרו של רמי סידון כתב שמעון אמיר
מונולוג מצמרר
מונולוג שכתבתי אחרי נפילתו של רמי סידון זכרו לברכה , להורים , למשפחה , לחברי הקיבוץ. נובמבר 1974 , שמרתי את המכתב , במחברת הצהובה , בתוך המזוודה המרופטת במזווה בקיבוץ כפר גלעדי. לא היה לי הכוחות , הנפשיים לשלוח מכתב זה , משקל גופי היה על סף אנורקסיה , מצב נפשי רעוע , הבטן נדבקה לגב , עטוף חרדות , דיכאון , בדידות , המון כאב .
מקרן השקופיות עבד שעות נוספות , ההתשה , עזה , יום כיפור , האירועים , התמונות , המחזות , ותמונתו של רמי סידון כאילו דבוקה למצח ולא זזה , תקועה מול עיני , קיוויתי שלפני ההסתערות בו נפלת רציתי שיחת נפש כמו בימי הטירונות , פספסתי , אני תקוע עם זה רציתי להזהיר אותו שנכון שיסתער עם המאג אבל ! שלא ישכח לשמור על עצמו , את המילים האלה כתובים בשקופית הניצבת מול עיני ! סליחה , מצטער שלא קיימנו את שיחת הנפש כמו תמיד.להמשך הקלק כאן
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
