"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424

 

 

 

ראיון מוקלט עם דני אנקר

 

 

 

 

 

ערב עם סא"ל (מיל.) דני אנקר -   המשך

(הגהה ע"י אורית רם)

אחרי ההפסד הצורב במלחמת ששת הימים ( יוני 1967), כשנוכח מנהיג מצרים דאז - גמאל עבד אל נאצר, כי אינו יכול לגבור על ישראל במלחמה כוללת, וצבאו המוכה ייצב קו ממערב לתעלת סואץ, יזמו המצרים בקו התעלה מלחמת התשה של הפגזות אדירות, מיקושים ומארבי קומנדו שגרמו להקזת דם ישראלי רב. מלחמה זו נמשכה כשלש שנים וצה"ל הגיב מידי פעם במהלומות, גם בעומק מצרים. חלקן היו הפצצות ח"א, חלקן פשיטות משולבות כגון חטיפת הרדאר המצרי, כבושי האי גרין והאי שדואן. 

לקראת סוף ההתשה יצא צוות מן היחידה  לקרב פנים אל פנים עם המצרים. הפעם לא היתה המטרה עקיצה אלגנטית של פשיטה מפתיעה עמוק מעבר לקוים או על יעד "נוצץ" מהסוג שישראל אהבה להתפאר בו. הפעם, המטרה לכאורה היתה כשל  מתאגרף העולה לזירה מוארת מול יריבו, כדי שיווכחו מי מן השנים טוב יותר. הסגנון היה אמנם דומה לאשר נעשה באי גרין ובאי שדואן, ללא ההילה של יעד מרשים. עם זאת אף שמבחינת ביצורים היה היעד דומה, הנה מבחינת קשיי עבירות מידע מודיעיני על עמדות וזיהוי מטרה - היה אולי מסובך יותר. צה"ל שיגר את סיירת שקד להלום בקו הקדמי בגיזרה החמה והמוכנה ביותר, דוקא היכן שהמצרים היו מוכנים, מבוצרים ודרוכים, היכן שהתכסחו עם צה"ל יומיומית; זאת - בכדי לזעזע אסטראטגית את הפיקוד המצרי ולהחריד את חייליו.

מבצע סרג'נט יצא לדרך ב 13 למרץ 1970. המטרה הטקטית היתה לפגוע במספר מוגבל של עמדות מצריות לאורך כביש האו"ם; להלום ולשוב. מהר. מטרת משנה: יישום "רטוב" של תירגול צליחת מכשול מים ותפיסת ראש גשר על סוללה תלולה וחלקלקה. בעיה בשלב הצליחה היתה התגברות על סחיפה ששינתה את נקודת העליה על החוף ומיקום ראש הגשר. הבעיות הצפויות לשלב הלחימה היו: (א)  חוסר נתוני מודיעין על מיקום העמדות המצריות המבוטנות בתוך הסוף של תעלת המים המתוקים, ובעומק הסוללה עליה נמשך תוואי כביש האו"ם. (ב) תנועה בשטח ישר כפלס, חסר תכסית מסתירה ומגוננת. שילמנו בדם על שתיהן

32 לוחמים משקד חברו לצוללנים ולאנשי הנדסה ימית. מפקד הצוותים הצפוניים (16 איש)  היה סגן מפקד היחידה - פאצי. מפקד הצוותים הדרומיים היה יואב (לוי) גולן, אז מ"פ ב' ביחידה ואח"כ קמב"ץ. לימים אל"מ, ק. אג"מ חטיבת גולני וגבור הקרב לכבוש החרמון בסוף מלחמת יו"כ. את ראש הגשר תפסו אנשי שייטת 707 (צוללנים הגנתיים, יחידה מעולה שסמלה היה תמנון. אח"כ מוזגה עם שייטת 13). הצוללנים תפסו ראש גשר וניצנצו לאחור, מסמנים לעיקר הכח. אחר חציית התעלה נע יואב גולן צפונה עם ששה לוחמים.

סגנו בפעולה היה סגן דני אנקר, מפקד פלוגת קורס אימון לוחם, שנע עם ששה לוחמים נוספים דרומה (דני הוכנס לתפקידו כמחליף, יום לפני הפעולה ובלי שהכיר היטב את הלוחמים שצוותו אליו). לימים יאמר דני שהיה מעדיף לפקד על חניכיו בני מחזור נובמבר 1969, באומרו שברמת חיילות-פרט, זהו המוצלח בגיוסי סיירת שקד. מחזור זה  עמד אותה עת לפני השלמת אימון הלוחם שלו.

הכח של יואב גולן הותקל מיד וששה נפגעו ממכת האש הראשונה, כולל יואב גולן שניפצע קשה בחזהו. בפשיטה זו אבדנו את דני אפשטיין ז"ל ויוסי בירנבאום ז"ל הי"ד. דני אנקר  ניצטווה לחזור ולחבור לכח יואב לסייע בפינויו ולהשלים ביצוע משימתו. הוא תקף את העמדות חזיתית, נפצע - אבל חזר ותקף. גם פציעה שניה לא בלמה את ההסתערות. דני שיגר את משה בוג'איו ז"ל לתעלה שהובילה לעמדה מבוטנת: משה זרק רימון ובצרורות חסל את העמדה. (בוג'איו צויין לשבח במעמד בבית הנשיא. בוג'איו ז"ל נהרג מספר חודשים מאוחר יותר בפשיטת ויקטוריה. הי"ד). אח"כ פינו דני ואנשיו את חבריהם הפצועים, חצו את התעלה מזרחה, ודני פונה עם שאר הפצועים לבית חולים בעורף.

אלא שכשבוע לאחר מכן היתה אמורה פלוגתו של דני לבצע מסע לילי מדימונה לערד. דני ברח מבית החולים עם פציעה שטרם החלימה, וצעד בראש המסע המופלא הזה. אני הייתי אחד החיילים בפלוגה זו ובמסע זה, ודני היה מפקדי המרשים.

   למדתי מדני גם אחרי כן, בתקופה הקצרה שיצא לי לשרת, בהיותי קצין צעיר, כעוזרו של דני אנקר בהיותו קצין אג"מ של איזור סיני; זו היתה בשבילי תקופה של לימוד שלא יסולא בפז: ברוח סיירת שקד הוא חולל מהפכה מדהימה במיתקן המנומנם ההוא באל עריש והפך אותו למוקד יעיל של פעילות יוזמת ויצירתית במקום פעילות אפאטית, מגיבה וקפואה שהכרתי לפני כן (לפני כן רבצה שם חבורה של "מקבלי משכורות", מוכשרים כל אחד בפני עצמו, אך לא מופעלים ע"י מאן-דהו). היחיד הפעיל ויוזם ביעילות בסיני של "לפני דני" היה "קפטן יוסוף" האגדי, סרן יוסף בן נפתלי, דמות פלאים ששווה חוברת בפני עצמה, שזכיתי להיות עימו בכמה אירועים מופלאים. קפטן יוסוף של אז היה מן טיפוס שהתאים לרוח של סיירת שקד מתקופת עמוס ירקוני, מישהו חוץ-מסגרתי שכזה...

     אבל קפטיין יוסוף עם חושיו החייתיים ומשושיו המודיעיניים היה רק בשטח, לוחם ויוזם כאישיות עצמאית בודדת ובלי להשפיע סביבתית, ובקטן - לעומת הפעילות כשדני הגיע; זה כמו ההבדל בין דייוי קרוקט לבין גנרל פאטון, או בין מאיר הר ציון לבין קפטיין (אח"כ בריגדיר גנרל) צ'ארלס אורד ווינגייט. צריך אולי להבין את ה"לפני" ואת ה"אחרי" במיפקדת איזור סיני:  כשהגעתי לאל עריש כל מה שהיה בחדר אג"מ זה שולחן כתיבה עם טלפון וכסא, ועל הקיר מפת ישראל בקנ"מ 1:750,000 !  קצין האג"מ היה מבלה עם פקידות מעריצות אלא אם כן הגיעה הודעה מן הפיקוד על אירוע ואז היה נוטל את נשקו ומצטרף למירדף: קאובוי! היו אז עוד מספר קצינים צעירים במימשל ולא רק מסיירת שקד - כגון איקא שוויצר מן הצנחנים (בנו של העיתונאי המיתולוגי דוד שוויצר) וכולם חשו שאין הנהגה ראויה אף שהקשר החברתי עם קצין האג"מ היה טוב מאד.

     הגיע דני אנקר... חדר האג"מ הפך למשהו חי, תוסס, מקור לידע ולרצון להוסיף על הקיים. הקירות הריקים עוטרו במפות סיני בקנ"מ הגיוני (1:50,000)  ובטבלאות  בהן פורטו נ.צ. ריכוזי וכמויות דס"ל לתידלוק מסוקים בעת מרדף (שעודכנו, וטרחנו לנדנד לפיקוד להמשיך ולהקצות כנ"ל) רשימת מעיינות הנובעים גם בעונה שחונה, בארות מהן אסור לדלות בשל אילוח המים, מפות על מפות ותרשימי מקומות ותקריבי צילומים של אתרים על נתיבי פח"ע אפשריים. למדנו את סיני באופן בלתי רגיל, בג'יפים, גמלים, מטוסים וברגל. על המפות שלנו סומנו מערות מיסתור שלא הופיעו בנידפס; ריכוזי צמחיה צפופה בסמוך למקוה מים נשכח קבלו שמות שהשתמשנו בהם בתיכנון או בהערכת פעילות אויב. יכולנו להעניק ידע מסייע לפיקוד דרום בכל ענין. שמות קציני אויב מסתננים ואנשי הקשר שלהם לאורך תקופה, כשהופיעו על מפה עם תיארוך וציון נ.צ. חבירה - יצרו דגמים שסייעו ללכידה. "מיפוי" איזור ה"ג'ורה" על ידינו (נו, בערך... יותר סימון נתיבים) - מיתחם החול העצום שהיה מיפלט המבוקשים החמושים מדרום לרצועה, היוה תשתית לניקויו אח"כ במאמץ פיקודי. פתאם נעשה מעניין לשהות באג"מ גם מחוץ לשעות הפעילות! הורגש גם שהראש הנוכחי צמח בשטח, איש סיירת שקד שבה החומר המתורגל הוא רק חומר שנוסה בפועל בשטח; איש ממשל  שיודע למה אנשי השטח זקוקים!

    מבחינות אחרות -  כל המצאי היה מתועד, רשום ונבדק יומית, שבועית או חודשית. המפקדה החלה לתפקד בצוותא, כמערכת אחת: מודיעין, תובלה, אפסנאות, קשר - כולם היו קצינים מעולים, כל אחד בפני עצמו. דני הפעילם יחדיו והשכיל להפיק מהם את המירב. נערכו ישיבות קבועות, לפעמים עם שיתוף פונקציונרים מחוץ למעגל המפקדה - קמ"ט דיג של ברדאוויל, מפקדי הסדנא המקומית, אנשי מע"ץ. קשרי ה"חוץ" כללו הידוק יחסים עם שב"כ, יחידת מודיעין צבאי מקבילה ועוד. אחת התקלות הגדולות של הכחות המזויינים האמריקאים בהאוואי לפני המתקפה היפנית על פרל הארבור היה חוסר שיתוף הפעולה בין הצבא לצי. בזמנו התופעה היתה מצויה גם בצה"ל; אבל לא אצל דני. כמו שבסיירת שקד פעלו האפסנאות, החימוש, הלוחמים, הגששים וכו' - יחד, מאוזנים ומכוונים למטרה אחת, כך החל הממשל באל עריש לפעול. דני היה ידוע ביחס חם וידע להתנצל כשצריך.  

     בחדרי המבצעים של פיקוד דרום הרימו תחילה גבה, אח"כ גברה והלכה ההערכה. הייתי שם, חשתי את היחס המשתנה והולך, ולא רק מהיותנו יוצאי סיירת שקד כיחידה פיקודית. דני עודד גם יוזמות של אחרים בלי לנכס לעצמו את ה"תהילה". היו שם שני קציני בטחון שדה נחמדים שקבלו ממנו עידוד רב לפעילותם ודחיפה להיות מקוריים ויוזמים, לא רק להוציא פליירים של "נו, נו.. לשתוק". וכך חדרתי לבסיס חיל האויר הישראלי באל עריש עם אחד מהם, שנינו עם זקן בן כמה ימים, מבטא גרוני בולט ותעודה "רשמית" בערבית עם תמונותינו על היותינו חברים באירגון טרור!

     הקמניה עברה לאולם מתאים (במקום חדר המטאטאים בהם נזרקו מאות מפות בלי סדר וגלשו החוצה כשנפתחה הדלת), וזכתה בשולחן עצום, גדול יותר משולחן ביליארד שדני מצא בשטח, ובארון מפות מותאם לזבילי פגזים שניבנה ע"י מע"צ לאירגון המפות (את הזבילים אירגנתי בשיטת סיירת שקד ע"פ הנחיות הדרג המפקד). הקמ"ן ופקידת המודיעין  קיבלו לפתע תיאבון לעבוד!

     הוקם חמ"ל שאני חולם על שכמותו לצורך פעילויותי -  ועם תשתית קשר הולמת לנאס"א! מפות ושירטוטים על לוחות ניידים, מיקום לשולחן חול ומה לא. מפקדי פלוגות התעסוקה מגולני, סיירת שקד ושאר יחידות שהגיעו לשטח, קיבלו עידוד להשתמש בציוד הזה כדי ליעל את עבודתם.  

     הוקמה תצפית יעילה שהוכיחה עצמה במרדפים - במגדל מים הגבוה באיזור, ובו מפת האיזור, אזימוטים צבועים על מעקה הבטון, משקפת רבת עוצמה, מכשיר קשר, מיקלע.

     כדי למנוע מיקוש צירים וכבישים ראשיים מוקמו אהלי בדואים שנשכרו לכך בטווחי עשרה קילומטרים על הציר, ובכל אהל שני בדואים שאמינותם סבירה. תפקידם היה ללכת כל יום מחצית המרחק לאהל הבא ולודא שהציר נקי ממיקוש. הם היו אחראים על הקטע שלהם. יום אחד עף לי גלגל מהג'יפ בין קוצימה לביר לחפן וניתקעתי בלי מכשיר קשר עם שלשה מבוקשים קשורים וכסויי עינים. אחד מהבדואים רץ עשרה קילומטרים עד המחסום בביר לחפן  והודיע להם. הם העבירו הודעה למפקדה ששגרה סיקס לחילוץ. עם הבדואי הזה שמרתי על קשרים מיוחדים אח"כ לאורך זמן, כמיטב מסורת סיירת שקד.

     דני היה מסייר ב"ממלכתו" תדיר, כמעט כל ערב, ומחפש לשפר דברים. היו לו עיניים שקולטות הכל, לא רק עיניים של מפקד אלא גם של אב לכל מי שחולף במרחב. הש"ג בכניסה למפקדת האזור מנע מחייל עובר אורח כניסה, אחר חצות ליל. דני הכניס אותו, דאג לו לאוכל ולמיטה ובבקר שיגר אותו ברכב לשק"מ  שם ניתן היה בקלות לתפוס טרמפים צבאיים להמשך הדרך. בסיוריו גילה שציבור החיילים  עוברי האורח באל עריש מסתכנים בקניית מזון במזללות הערביות, והבעיה הן תברואית קשה והן בטחונית. הוא חקר וראיין, טעם בעצמו והשתכנע שהסיבות העיקריות הינן השירות הכושל והשחצני של אנשי השק"מ המקומי וגם איכותו הקולינארית הירודה של המזון. מיד לחץ על שיפור השרות ואיכות המזון (למרות שחומרי הגלם כגון המבורגרים צמחיים עלובים, היו מונחתים מגבוה ולא היה באפשרותו להכתיב שינוי - פנה בתכתובות עקשניות לנסות להזיז) והיתווה הנחיות להוצאת הוראות בטיחות ל"אורחים"  באל עריש.  מעולם לא אמר "זה לא ענייני". לא היה פרט שהיה קטן מדי בעיניו מכדי שיטפל בו, ולא אחד שיאמר עליו "זה גדול עלי". 

     באותה עת אמר עליו  אחד באי רצון: "הוא צועק, אבל יעיל עם קבלות"; כי במיבצעי היה יחסו של דני תקיף, אפילו - "טעון שפור", אבל היה תמיד נגיש והיתה לו התכונה המופלאה של "מודה על האמת" ו"צדקה ממני". ברגעים של נינוחות היה קשוב, אפילו רגשן, למעשה אפילו תוך כדי פעילות (משרדית), כנראה להפגת המתח - היה פתאם פוצח בשיר. 

     מספר פעמים הופיע אריק שרון (היה אז אלוף הפיקוד) עם פמלייתו בהפתעה בשעות הקטנות - משהו כמו שלש בבקר, וגילה מעבר לעשן הסיגריות ולריחות הקפה - אגף מבצעים תוסס ופעיל... בירר "איפה אנחנו אוחזים", נכנס לדיונים בנושא והתרשם באופן בולט! (אני זוכר את חיוכו השמח, וגם את עיניהם המופתעות של הקצינים שעימו).

   דני אנקר גדל על מורשת סיירת שקד ... והנחיל אותה!

במפגש ברמת גן ערך דני חלוקה מאירת עיניים של "תקופות בשקד" כפרי ראיה של אלופי הפיקוד; וכה אמר: לשקד עד פירוקה היו, בגדול, ארבע תקופות עם אפיונים שונים באופן בולט. שלש הראשונות הוכתבו ע"י אלופי הפיקוד שגם בחרו במפקדי יחידה כדי להגשים חזון שלהם:

א) התקופה הראשונה מוכתבת ע"י אסטרטגיית סגירת מרחב באמצעות כוחות קטנים, ניידים ומקצועיים. זו היתה יוזמת צבי זמיר שגם זיהה בעמוס ירקוני את התכונות המתאימות לכך. תקופה זו התאפיינה בפיתוח מערכת המרדף, כולל טיפוח קונספציית דרכי הטשטוש (אבי הרעיון בצה"ל: הלוחם האגדי נדב נוימן שגם בנה אישית את המכשור הראשוני), ופיתוח תורת הגישוש (המורה הגדול: עמוס ירקוני) ושיטת החיתוכים (אבי הרעיון: שוב עמוס ירקוני). ידע זה שפותח בעמל בשטח גופו, הועבר אחר כך ליחידות אחרות בצה"ל. ואגב, השנה (2010 בלועזי, היא תש"ע) ביום הזכרון במצודת יואב טען אלוף (מיל.) מתן וילנאי כי גם יחידות אחרות פיתחו את תורת המרדף ולדוגמא הצנחנים ויחידת הבט"ש "חרוב" פיתחו זאת ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן, "...שהרי שקד מעולם לא פעלה בבקעה..". כמובן שקמו צעקות נוראיות בשקד, ופאצי קם לענות לו וספר כיצד הובאו סיירי שקד לבקעה ב 1966 כדי ללמד את "המקומיים"את תורת המרדף. בכנסי שקד אפשר לפגוש גם את עמוס עמרם שאבד רגל בבקעה ב 1964 במסגרת שרותו בשקד!

ב) התקופה השניה, מהפך למבנה ומשמעת צהליים ע"י פואד שהובא לכך במינוי של אלוף הפיקוד שייקה גביש. זה כלל קליטת אמצעיים משולבים טכנולוגיים ואלקטרוניים ומינוי אלי מלמד כסגן מפקד.

ג) התקופה השלישית, מתאפיינת במגמה התקפית ונטיה למבצעים מיוחדים. הגורם הינו אלוף הפיקוד אריק שרון שחלק על הקונספציה ההגנתית של הרמטכ"ל דאז - בר לב, וקו המעוזים הנייחים שלו. כדי לקדם את החזון ההתקפי שלו הביא אריק את דני רהב (וולף) שהשתדל להפוך את שקד ליחידה למבצעים מיוחדים. זמן זה התאפיין בהרחבת מערך האימונים, צניחות כולל צניחות כייף בדרך הביתה, אימוני צליחה פלוגתיים וגדודיים. זו תקופת מבצעי סרג'נט וויקטוריה (אורי מילשטיין טוען שהיו מיותרים ומגדיר אותם כראש בקיר, הקיר המצרי זועזע אבל הראש היהודי כואב) אבל אין מי שיחלוק על כך שהביצוע היה מעולה. היו אז גם הרבה חדירות מודיעיניות, גם לירדן וסוריה, ופעולות כגון הפשיטות לצאפי, חנזירה ואחרות. לצערי האישי - היחידה התנתקה מן הגששים ומלימוד מעשי של שדאות ותורת המרדף.

ד) התקופה האחרונה בתולדות היחידה (ניתנת לחלוקות מישנה) היתה בהחלטה מטכ"לית מתסכלת מעבר למבנה ומטרות גדוד חי"ר עם דגשים סיוריים או חרמ"שיים.

דני מוסיף - לא פלא שיצאו שני ספרים מצויינים על היחידה, ועומד לצאת שלישי. (יצא. "שקד לנצח" של שלמה ולדמן שהוסיף על קודמיו הווי של אחרי מלחמת יו"כ. הקודדמים הינם של אורי מילשטיין ושל מייק אלדר).

     עד כאן מדברי דני.

 דני אנקר הינו יוצא קבוץ שפיים. תחילה רצה להתגייס לשייטת אך שוכנע להגיע לשקד (נובמבר 1964) על ידי בן קבוצו יהודה וידן. בעת שירותו התגורר עם רעייתו בבאר שבע. כשהשתחרר דחפה אותו רוחו התוססת להתנסות בתחומים שונים. הוא היה, חליפות, מנהל המוסד ל"נוער נתמך" במצפה ים. מושבניק ומזכיר מושב גיאה, מנהל תנובה בדרום, וכיום - מנהל מערך גימלאי תע"ש, קבוצה איכותית ברמה אקדמית ובפריסה ארצית. יש לו גם רעיונות לגבי יוצאי שקד ויכולתם לתרום כיום מבחינה רעיונית. כדאי לשמוע!                                                    

אני יודע שזה נראה במידה מסויימת כשיר הלל לדני, אבל מבחינתי זה שיר הלל לרוח סיירת שקד, ליצירתיות ויוזמה וחדשנות שאינה קופאת על שמריה, וזו עיקר התרומה החינוכית שרכשתי גם בסיירת שקד גופא, הן כחייל והן - בהמשך, כמפקד.

התמונות באדיבות יהודה וידן (מי שהביא את אנקר לשקד).

 

 

                                                                   - סוף  -

                      

 

 
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
          אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575