"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424
לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקגלעד דיגיטלי לפואד 


 

לא בגופך, אבל נמצא

 

לפואד שלי מדולי, בחלוף שנה, כמו אתמול. באהבה.

 

כולי זכרונות מתוקים על חיים שהיו ולא יהיו, כשאנחנו צוחקים משטויות, רגעי אושר.

 

לא התרגלתי עדיין לעובדה  שיותר לא אראה אותך, פואד. 

זה עדיין  בלתי נתפס.

 

אמנם העברת אותי טירונות – בדידות כשהיית בצבא, אבל … להתקיים לבד זה לא מוות.

 

אני וטלי התרסקנו. 

עמדנו  מוכות, חולות, מבולבלות ושחוחות על פי  תהום שחורה שאיימה לבלוע אותנו ולהפוך אותנו למתות חיות.

כוח עז משך אותנו מטה מטה, אל אובדן כוחות הגוף והנפש. 

כּליון.

 

ניצבנו בפני החלטה: לתת לזה לקרות או להתנגד ולהחליט לשרוד.

בחרנו בחיים.  לעת עתה.

 

כמו אשת – חסד ריקי של פצי התאמצה לא להניח לי ליפול, ובכוחות שהיא טפטפה לי חודשים ארוכים החזקתי את טלי.

 ומירושלים, ישועה. הצדיק. התפלל ומתפלל עלינו ומחזק אותנו לבריאות ומלחמה במחלות.

שני מלאכים  בתוך השְחור. השְכול. הניתוח המזעזע. הגפיים השבורות.

 

היית.

ועכשיו  אתה ישנו, אחרת.  במשמורת, בסגור לבי, טמון בזכרונות, מנכיח עצמך בחלומות, מגיב לעיתים, משתתף לעיתים. מעביר לי מסרים. מצמרר אותי. 

חי, צוחק, לפעמים מהורהר ומביט כזה מהצד בעינים חודרות, עם כל הנוכחות שלך.

 ושלא תיעלם לי, בבקשה, אתה שומע? שלא תיעלם לי מהחלומות. 

 

רק שלא תיעלם  לי מהחלומות.


עיניים של סאמוראי

 

 

 זרנוקי מים גבוהים נחתו עלי ואיימו להטביע אותי, כשלוויתן אדיר מימדים קפץ ברעש אל המים.  

מהומה מטלטלת בבריכה של מלון קטן ברחוב אוֹרצַ׳רד בסינגפור, הרגילה בגופות חסכוניים של סינים, או אירופאים מנומסים, הגולשים בעדינות אל חיקם הנעים של הטורקיז והכלור.

 הפסקתי לשחות ונעמדתי לרגע במים להחזיר נשימה לאפי ולגרש את הכלור ששטף את עיני, ולהעיף מבט הכי עוין שאפשר בגוש שזיעזע את המים ואותי ואת כל השוכבים בשורה מסודרת על שפת הבריכה, תופסים צבע ּבשמש.

 ואז… אוי ואבוי, פשוט לא יאומן.  למרות בורות המים הסוערים שנחפרו סביבי, ראיתי מיד באלפית השניה שאנחנו מאותו הכפר.

 זה היה ברור. חותם, שרואים וחשים ויודעים. ומיד פתח המפריע את פיו והחל לירות שאלות בצרורות, בקול רם שניסר את השקט, ממש מתקפה באנגלית עילגת ושבורה שהיתה בפיו כאבני חצץ, והעברית של ארץ ישראל הטביעה את חותם ביטויה ונגינתה על כל מלה ומלה באנגלית: 

את עובדת פה את תיירת את גרה פה  מי את מה את מה את עושה פה למה מה פתאום את פה מה יש לך בסינגפור מאיפה באת כמה זמן תהיי פה, אני מלח. פתאום נעצר כדי לנשום ושוב חבט במים והזניק לאוויר עוד זרנוק מים. התביישתי בו שהוא ישראלי  ורציתי להתפטר ממנו ושיפסיק לדבר אלי ושאף אחד לא יבין שאנחנו מאותו מקום ביקום, ואמרתי ביובש באנגלית  שממש תיכף בעלי יבוא לקחת אותי לצהרים. רגע של פליאה, והתאוששות מהירה:

׳נשואה.. אני מזמין אותך עכשיו פה לצהרים אני מזמין אותך עם בעלך מה את רוצה לשתות עד שבעלך יבוא  בירה קפה תה קר מיץ כוס יין מקורר המבורגר קטן קוקטייל סרטנים תה יסמין… אוכל ושתיה הוא ידע היטב באנגלית…

 

הוא משלשל מפיו את הרשימה הארוכה של מאכלים ומשקאות, וגבר לבוש מדי אַלֶף של צה׳ל מגוהצים למשעי, מעוטרים לתפארה בכל הסיכות והסמלים, במיקומם המדויק על החזה, פתח את דלת הכניסה לבריכה וצעד אל שפת הבריכה בעודו מאזין למבול ההצעה הארוכה של ההזמנה לארוחת צהרים מפי הלוויתן הרועם, שהיה בגבו אליו.

 נעמד על שפת הבריכה והביט בגבר הגדול והשעיר המוטבל במים, ששערות ידיו והשיער שצמח על הגב ועל החזה שלו נע אנה ואנה בעצלתיים עם אדוות המים, כאילו היו להם חיים עצמאיים  משל עצמם, לכל השערות הארוכות הללו. ובעוד רגליו היו מחפשות  אחיזה מוצקה על ריצפת הבריכה, מחפשות ולא מוצאות, המגודל זז ללא הרף, מרגיז את המים.

 ובאחת הוא ראה אותי מביטה למעלה בחיוך, קלט שכנראה אכן בעלי הגיע, והסתובב. ראה קצין ישראלי,  

בלע מים והשתנק: ׳לא הבנתי, לא ידעתי…׳ הוא מלמל  בעודו מביט למעלה, אל איש – הזעם העומד מעליו ומנקב אותו במבטי רצח ׳חשבתי ש… הבנתי ש…  לא קלטתי… היא אמרה..׳ ושוב מבט קטן שנסוג במהירות אל מי הכלור. ׳לא  הייתי בטוח… היה נראה לי.. לא האמנתי… בחורות לא…׳  

המגודל נעטף בעטיפת מבוכה חונקת.

 

חרבות הלייזר שיצאו מעיני הסאמוראי העתיק שהגיח מנבכי ההיסטוריה, השתחל למדי צה׳ל ונעמד על שפת הבריכה, ידיו על מותניו ועיניו יורות במרוכז קווי אנרגיה דקיקים שיכולים להרוג, בלי לומר אף מילה ובלי להשתמש בכלי נשק,  עשו את שלהם. ואז פתאום, פואד כמו פואד, צחק צחוק גדול ואמר ׳אין דבר, לא קרה כלום. אין דבר. אני מזמין אותך לארוחת ערב’.  

 

כי ככה חכמת – לוחם עתיקה: אחרי שהכנעת אויב, הושט לו יד. תהיה נחמד ושלוף אותו מההשפלה, אם רק אפשר. תן לו טיפת כבוד. אל תשאיר אותו בתחתיות, מחפש נקמה. 

 

אספנו אותו בערב למסעדה שהכי אהבתי – צריף עץ נטוע על כלונסאות בים, מואר באורות רכים.

 וכבר על הגשר המחבר בין היבשה לים עננים עננים של ריחות גן עדן ממיטב המטבח הסינגפורי…

 

הוא שתה ואכל ודיבר בלי סוף, בן זוג ראוי ובכושר מלא לפסטיבל אוכל פואדי במיטבו. פואד היה מאושר עד הגג לפוצץ את השולחן עם המון מנות ולהזמין עוד ועוד בלי מחאה מצדי… ולא הבנו ולא היה לנו שמץ של מושג מי הוא ומה הוא, ולמה הוא שם… איזה מלח, מה מלח, הרי מלחים שיורדים מאניה נעים בגושים ולא מתפזרים אחד אחד לבתי מלון שונים… ועוד במרחק שעה או יותר מהנמל…

 

 

אבל מה זה חשוב, היה ערב מהנה לנו ולבעל מסעדה אחת שמכר בשולחן אחד את כל מה שהוא מוכר בכל השולחנות אולי ביומיים… אולי ביותר ימים… וכל שארית הזמן שלנו בסינגפור תמיד כובדנו במסעדה הזו, בעוד בעל המסעדה שואל  איפה  ה׳אח׳ … מתי יבוא…  יקבל בונוס, הנחה, מנות בחינם, שיבוא כבר…

 

 

 

 


מאתיים וארבעים ימים

 

פואד יקר שלי

עכשיו אנחנו יחד רק בחלומותעולם של חלוימעס,‬ כמו שהיית נוהג לומר ביידישחלוימעסכשהתכוונת לומר על איזה ענין שהוא לא מעשי

אבל בחלוימעס הללו אתה כל כך נמצאכל כך חיונראה בדיוק כפי שהיית כשעוד היית מלוּבַּש בבשר

אתה בא אלי, ונוכח, ומלווה אותי במקומות מוזרים, מפגשים עם אנשים שאין לדעת מה הם רוצים, אנחנו עולים במדרגות, משיטים אניות מנייר בעיר מיניטורית הבנויה מחול תכלת בסלון…. אריה ונמר מנמנמים בשלווה חתולית במזוודות בבית

אתה מתבונן בנסיונות שלי לפתור בעיות שרגליהן נטועות בקשיים ובמצוקות של העוה׳ז, העולם העֵרעולם המעשיםובחלומות הן מקבלות תפניות סוראליסטיותואתה שםמדבר לא מדבראבל ישנוקיים

 

אתה שם, בחלומות, עכשיו הרבה יותר מאשר כשהיית בעולם הזה בגופך.

 

ומחוץ לחלוימעסמשקפי הקריאה וחוברת התשבצים שמונחים על השידה על יד המיטהשום יד לא נגעה, אני לא מסוגלתוהבגדים שלך בארוןלא יודעת מתי ואם בכללותערוכת בקבוקי האפטר שייב בחדר האמבטיה

ולא תחבק אותי שוב לעולם בידיך היפות

.

בחודשים הראשונים חשבתי שזה עלול לקרות לי, השתגעותזמנית או קבועהמעוצמת הכאב שנשמתי לא היתה מסוגלת להכיל.

הטלטלה העזה, הפראית, הקיצונית, שטלטלה אותי עד לאטוֹמים הכי פנימיים של היותי אדם.

לא ידעתי איך בסופו של התהליך הזהאשוב להיות מה שהייתי, האם הכל ישוב למקומו או שהאטוֹמים שטולטלו בתהומות של כאב מרַסק יסתדרו מחדש בסדר אחר שיוליד משאוֹל תחתיות בנאדם אחר שאני לא מכירה

 

 

ועכשיו הכל לבדי, ואין מי שיעזורבכללבכללבמאומהאני לבד בעולם הזה

 

ומפעם לפעם, כשאני עסוקה בדבר מה, פתאום מפלחת את מוחי היזכרות שאתה מתמתמתונשמתי צוללת לתהום, וגל של כאב דוקרני קורע אותי

 

ויחד עם זאת אתה שם, בעולם החלוםלפי שעה

 

אשרי וטוב לי שלפחות כך, מעט מזעיר מהחיים ממתיק במשהו את מר המוות, ותודה לאל שברא אותנו עם היכולת לחלום.

תהילים צב,ו  מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה;    מְאֹד, עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.


הסוד שבדבש

חבר מישראל הגיע כשגרנו בסינגפור. המסע מזרחה, הכל כך נדיר באותם ימים, היה  מתנת יום הולדת שהחבר העניק לעצמו.

ביום ההולדת אמר לו פואד: ’אני לוקח אותך הלילה למקום שיש בו את הבחורות הכי יפות באסיה. זה סודי, מפה לאוזן, רק גברים. 

  ’אתה פולט מילה אחת לדולי, אפילו רמז אחד קטן, ואתה לא קיים בשבילי יותר. אני לא מכיר אותך.’

 

המום, נרגש ומסוחרר ישב החבר על כסא קטן בבית – קפה קטן ברחוב הקטן וצפה בנשימה עצורה במצעד ראווה גדול של בחורות מהממות, אחת יותר יפה מהשניה, יותר יפות מכל בחורה שהוא ראה אי פעם בחייו פנים אל פנים , לבושות היטב, מטופפות באלגנטיות על נעלי עקב גבוהות, מאופרות למשעי. 

המראות, המוסיקה הקיצבית בווליום גבוה  וענני הבושם שהתעגלו מסביב לראשו כל כך בלבלו אותו עד כי התְּאַבּן ולא היה מסוגל לבחור את דוגמנית העל היפה ביותר.

לבסוף, אחרי כמה כוסות בירה גדולות שהפשירו את ההלם המוחי, החליט. ’איך מתקרבים, מה עושים? מה אני אומר?׳ שאל את פואד.

׳מה זאת  אומרת׳  ענה פואד. ׳ניגשים, אומרים הלו, ושואלים אם אפשר להזמין אותה למשקה או לקחת אותה לאיזשהו מקום. מה, אני צריך להסביר לך? אותו דבר בכל מקום בעולם׳. 

׳אתה מחכה לי, כן?’ ביקש החבר.

׳לא יכול. אני חייב לקום נורא מוקדם ולהיות כבר בשבע וחצי בבוקר במשלחת לתדריך בּטחוני חשוב.׳

 

כה אמר הפואד, התנצל, שילם  לבית הקפה והלך.

 

 

…. אני מרחפת בעולם של צמר גפן מסוכר בטעם  פאפאיה ואננס… בחודש הראשון בסינגפור, הכל חדש… הכל שונה… הלם תרבות מבורך נטול הלם, שאני מחבקת בשתי ידי ומטביעה עצמי בתוכו… בעונג… כל יום הוא תגלית מופלאה… 

אני מודדת חזיה, ובתא המדידה הסמוך גברים… מדברים ומצחקקים..  גברים… על בטוח…

 

כביכול אני מחכה למישהי סיימתי את המדידה ונעמדתי על יד התאים רק כדי לראות מי יוצא …

ורק נשים יצאו. חתיכות יפיהפיות אמיתיות. מאופרות בכבדות, מבושמות בהפרזה, נעולות בנעלי עקב הכי גבוהות שאפשר למצוא.  דיברו וצחקו וקישקשו בקולות רמים, קולות של גברים. 

 

הזוי…. לא מן העולם הזה…  ב – 1970..

עוד באותו ערב, אחרי שסיפרתי לפואד על האירוע המוזר, הוא לקח אותי ל׳בּוּגי סטריט׳ – רחוב הגברים שהפכו את עצמם לנשים –גברים.

 המין השלישי…

 

עוד שנים על שנים סיפר החבר שוב ושוב איך 

 ברגע הקריטי… בחברת מלכת היופי הנבחרת.. והריח הכבד של זיעה ודוּריאן (פרי טרופי) … משהו לא צפוי הזדקר ממלכודת הדבש של גופה החטוב עם החזה הנדיב, המפתה… טריטוריה הפוכה נחשפה… בחסות האפלולית… סצנה הזויה…  ונמלט על נפשו…  לא לפני שקול בס גברי פרץ מגרונה של היפיפיה, שהיתה אילמת עד אותו רגע, ונבח  עליו שלא יעז לצאת מהחדר בלי לשלם….

 
דולי


דירה צנועה בבנין קומות בשכונה צדדית ישנה היתה הבית שלנו כשהגענו ב–1970 לסינגפור לשליחות צהלית. 

 

היו בדירה ליקויים וחפצים ורהיטים שלא מתפקדים ומעצבנים לאללה.

התלוננו שוב ושוב בפני מנהל הבנין, מיסטר טאן, שהיה אחראי על התחזוקה, ומנטרה שחזרה על עצמה בלי שינוי התמוללה בפיו ללא הרף: טוּמולו. טוּמולו. יענו – מחר. 

 

אחרי שבוע–שבועיים הבנו שטוּמולו יכול גם להיות בעוד חודשיים  או יותר אצל האיש הצנום והממוזער  שהחזיק אותנו בגרון, היתל בנו וצחק עלינו בגדול, והסוף של ההתעללות הזו לא נראה באופק.

 

 מה עושים?  הרי צ׳פחה אחת הגונה היתה מסדרת לו את עמוד השידרה בסידור חדש  וגורמת לזעזוע מוח קל שהיה מבהיר לו שככה לא מתנהגים לאורחים של משרד הביטחון של המדינה שלו.

אבל שתתחיל לרוץ שמועה שקציני צה׳ל הם אנשים לא מתורבתים שמתקשרים במכות? לבייש את צה׳ל והמשלחת?….

 

הידיים של פואד רעדו בכל פעם שהוא ראה את מיסטר טאן והדם עלה לו לראש. ופתאום, יום אחד הוא אמר בחיוך ממזרי: ׳עכשיו אני עושה פה סדר. את תראי׳. 

 

נכנסנו למשרד של טאן  ופואד שלף מהכיס האחורי של  המכנסיים את תלוש המשכורת של מת׳ש ( שהיה בעברית, כמובן), פתח בזהירות את הקיפולים, הניח אותו על השולחן של טאן ואמר:

׳אתה יודע, מיסטר טאן, שאנחנו דיפלומטים׳. 

’כן, כן, אני יודע’, ענה טאן ונעץ מבט מתעניין בתלוש. 

׳ובתור דיפלומטים אנחנו לא כפופים לחוק המקומי׳.

׳כן?׳  ענה טאן, הרים את מבטו מהתלוש והתבונן בפואד במבט חשדני. 

׳ואנחנו יכולים לעשות פה מה שאנחנו רוצים לפי החוקים של המדינה שלנו, אז אימצנו אותך׳ ירה פואד.

׳מה׳ ?? הזדעק טאן והתרומם ממושבו

׳אימצנו אותך׳, ירה פואד שוב בהנאה גלויה, ׳הנה, זה מסמך האימוץ. וזאת אמא שלך!’ אמר כמנצח והצביע עלי. ׳ואני אבא שלך. אתה מבין את זה ??׳ הוא שאג. ׳אני אבא שלך’!

 

יצאתי מהמשרד במהירות כי לא הייתי מסוגלת לעצור את נחשול הצחוק האדיר שהציף אותי,  בעוד מיסטר טאן מיילל ׳לא. לא. לא’. פואד יצא מהמשרד בצעדים קלילים, מפנים באושר את ההלם וזעקות השבר של טאן, ונסענו לבית קפה טוב לצחוק עם קפה ועוגות מופצצות קלוריות.

 

כשחזרנו העוזרת אמרה שמיסטר טאן השתגע ופרץ לדירה באמוק והחליף ותיקן וסידר הכל הכל. לדבריה הוא היה נראה כמו מישהו שעל בטוח ראה שֵד, או רוח, ודירתנו החדשה נעשתה מתוקתקת למהדרין וריח של רהיטים חדשים וחפצים חדשים נישא באוויר… 

 

את טאן לא ראינו תקופה  ארוכה. הוא היה מתאדה ונעלם כשאני או פואד ירדנו או עלינו במעלית ועברנו  על יד המשרד.

 
דולי

קריעה שותתת דם נקרעה בליבת חיי

 

הוא לא יבוא הביתה יותר, הילד שראה איך מגהצים לנשים יהודיות את השׁדיים, ושהיה אמור להיות בן 81 בעוד כמה ימים.  

והמוות שלו מכאיב לי כמו פיגוע אטומי בנשמה,  כמו טבלו אותי  בחבית של חומצה  במרתפי האינקוויזיציה של הגהינום.

 

באותו יום זוועות, אז, בשנת 1941, בבצרה, בימי פרעות ה׳פרהוד׳ ביהודים, כשברחבי עירק נשמעו זעקות המעונים, המוּכּים, הנרצחים, הנאנסות, ומגוהצות השׁדיים הנאנסות וגוססות, באותו יום נולד הלוחם הפוליטיקאי שהבין  שהוא חייב להגן על חייו, על חיי משפחתו ועל עמו. אין ביטחון. החיים הפכו לשדה קרב  בגיל חמש.

 

 

וההפנמה הולכת ומתחדדת. 

אני יוצאת לאט מתוך הזיה שנולדה אצלי ביום הראשון כשהמוות היכה, כשהמוח סירב בעקשנות להפנים את האסון: אולי הוא רק נסע לאנשהו, ומתישהו יחזור. כי הרי הכל שם: המיטה, הבגדים שלו, החפצים, כלום לא השתנה, הכל מוכן לבואו. 

 אבל כדור הארץ סטה ממסלולו: פואד לא יהיה בבית לעולם. לא יהיה. 

 

  לא יהיה. 

והבית מת.

 

 

אימת הימים הנוראים שבלעדיו, החיים שהתמוטטו אל תוך בולען. החלומות הקצרים של שֵינות חטופות שבהם הוא חי והיקיצות  אל האָיִן. הרִיק.

 פרקים קצרים של שינה רדודה, מבוהלת.

 

כל כך הרבה פעמים הוא סיפר לֹי את היום שבו ראה פראים צמאי דם מגהצים שׁדיים, עד שכמעט חוויתי את התופת  בעצמי, ואז הוא חדל. הצליח להעביר אלי חלק ממועקת הזיכרון של הטראומה המכוננת ההיא, היום שבו נולד בארץ המדבַּר לוחם בן חמש, בן דת משה.

 

ונשארו  תמונות שלו מאז שהיה תינוק ועד גיל 80, ואני לא יכולה להתבונן בהן כי הן מחדדות את הסופניוּת של המצב, אילמות, קפואות, דוקרות. מקפיצות לי את הלב. הוא כל כך שופע חיים בתמונות, כשבעצם הוא כבר לא.

 

 

רוב שנות חיי בעולם הזה, בגלגול הזה, היו איתו.   

ופתאום, פוף, הכל הפך לזיכרונות וכאבים. 

 

ואני לומדת לאט לשרוד את אוקיינוס הכאב הזה. 

 

זה אבֵל? 

 

זו אלמָנוּת?

 

מתים נטועים בי ולא נמחקים. 

 ככה רפי כץ, בעלי הראשון, נשאר בי זכוּר לגמרי. לא היטשטש. בדיוק כפי שהיה, נשען על עמוד ב – 6:30 בבוקר בתחנה המרכזית באילת, לבוש במכנסיים שחורים וחולצת כפתורים שחורה עם שרוולים ארוכים מקופלים לשלשת – רבעֵי, ומבטו העצוב נעוץ היה בחלון של האוטובוס הנוסע לתל אביב, החלון שעל ידו ישבתי. האוטובוס זז ואני סובבתי את הראש  לאחור והמשכנו להביט האחד בשני עד שנעלמנו לנו.  ב– 8:30 בבוקר, באוטובוס, הודיעו ברדיו שהמלחמה פרצה. מלחמת ששת הימים, יוני 1967, שממנה רפי לא שב. 

 

ופואד אהובי יהיה שלי ויחיה מול עיני עד שאסיים פה את השנים שעוד נגזרו לי, ואצטרף אליו בבית הנשמות.

 

דולי 



גלעד דיגיטלי לפואד 

אני מתכוונת מעת לעת, ככל שמוּזת הכתיבה תאיר לי פנים, להעלות רגעים, אפיזודות מחיינו, ואני מקווה נורא שהמלים יזרמו בי.  לא בשבילי, אלא בשבילו. להנציח אותו ככה,  מנקודת מבט אישית,  

זיכרון דברים שהיו, שקרו. 

אבל איך בכלל אפשר לומר פואד בלי כמה מילים על שקד:

יש אנשים מבורכים שהתמזל מזלם לעשות משהו שמבטא באופן הכי מדוייק ונכון את נשמתם, את מה שהם ואת מי שהם. הרבה פעמים  אלה אמנים גדולים, יוצרים, סופרים, מוסיקאים, ציירים, שהם ואמנותם חד המה ואי אפשר בכלל להפריד את האמנות מיוצרה, ואת היוצר מאמנותו. 

סיירת שקד היתה עבור פואד  המשהו הזה שדרכו הוא בא לידי בטוי הכי הכי.

קסם. תפארת. הוד והדר. זמן היותו הכי הוא, הכי פואד.  

ובזמן המופלא ההוא,  זמן ההקרבה שבקדוּשה, זמן העשיה שבקדוּשה, זמן הרעוּת הקדוֹשה, כאשר הכל היה בהיר וידוע ומוחלט וברור בלי שום פיקפוקים, 

כאשר הילה גדולה של אור מיוחד וחן וחסד עטפה את כל מי שהיה בשקד, 

נפגשנו וכּוּשפנו זה לזו, וזו לזה, לפני ארבעים ותשע שנים.

וידענו מיד שזה מפגש של גורל בגורל, ושרק המוות יפריד ביננו. זה היה ברור. 

להתראות כאן שוב בשבוע הבא, לקראת יום הולדתו של פואד.

דולי בן אליעזר

 

פואד שלי, תחילתה של ידידות - סיפור מלחמה, ומקצת מלקחיה.
שבעה ימים בטרם פרצה מלחמת "ששת הימים" התייצבתי כסגן מיל' במפקדת היחידה ( סיירת "שקד" ) שחנתה בנחל חיון.
הצטיידתי בנשק חגור וכובע פלדה לרבות קומנדקר ארוך (דבל אקס) וצוות לוחמים, כהכנה למלחמה שבפתח.
מאחר והקומנדקר יועד אך ורק להובלת לוחמים, בניתי במסגריית הקיבוץ (חולדה) מעין כנה למקלע  0.3 ומיתקונים נוספים, שהפכו את הקומנדקר (בשמו המקורי, רכב פיקוד)  לרכב קרבי לכל דבר.
לעת ההיא פוצלה סיירת שקד לשני כוחות. האחד בפיקודו של סרן אלי מלמד - הוצמד לחפ"ק מפקד האוגדה אריאל שרון, והשני בפיקודם של פואד ז"ל  ועמוס ירקוני ז"ל (שהיו בשלבי חפיפה ) הוצב ת"פ  חטיבה 8 , במטרה למנוע פריצה של דוויזיה 10 המצרית אל לב הנגב.
ב5 ביוני בשעה 8, מכת אש ארטילרית של המצרים סימנה לדידי את פתיחת המלחמה, וממנה לאחר קבלת  אישור מפואד, חדרנו  (חמישה לוחמים על גבי הקומנדקר) לעומק השטח המצרי כאילו לשם איסוף מודיעין. אלא שבמקום לאסוף מודיעין רדפנו והשמדנו רכבי אויב, לפי הכלל כי כל המרבה הרי זה משובח. בעבור שלשה ימי לחימה שהביאו את השחצנות וחוסר האחריות שלי לשיא, כנראה שלפואד נמאס מהחדירות הפירטיות. על כן הורה לי לתצפת מהר "הוגן" (בקצה המערבי של בקעת הסיירים) על מוצבי ה"כונתילה" וכתגבור קיבלתי ת"פ ג'יפ תול"ר בפיקודו של בועז פיקלני ז"ל. הגענו להר בשעת הצהרים, שעה שכידוע חומה של השמש גורמת לקרקע להזיע, ומכך מקשה  לזהות ולאתר אלמנטים בטווחים רחוקים.
אודה וגם לא אבוש, קינן בי החשש שמא מפעילותינו בעורף נחמיץ את המלחמה. על כן כתירוץ ניצלתי את קשיי הראייה, ובקשתי מפואד אישור להתקרב בסמוך למוצבי הכונתילה.
בקשתי לפואד נענתה בחיוב בלוויית אזהרה, כי אפשר וכוחותינו נמצאים על המוצבים. משמע, להיזהר מירי הדדי  זה על זה.
בקלילות חצינו את מישורי הכונתילה, וגלשנו אל ערוץ הג'ירפי (החלק המערבי של נחל פארן). מעלינו בטווח של 700 מטר, הסתובבו מאות חיילים שנראו כמילואימניקים לכל דבר. נעול על אזהרתו של פואד כי אפשר ואלה מכוחותינו המשכנו לטפס מעלה.
וכך בעוד אנו נעים במעלה הגבעה אל המוצב, נתקלנו בשדה מוקשים שנפרש בחזיתו. רק אז כאשר אנו בשלבי עקיפה ובטווח של חמישים מטר מהאויב, "נפל האסימון" בשני הצדדים - והתופת פערה את פיה באש הדדית. המצרים באש נק"ל תותחים ושאר כלי משחית, ואנו ברובי FN ופגז תול"ר.
נתתי פקודה לתול"ר לנתק מגע  והוריתי לנהג לרדת אל הנחל בדגש על נסיעה איטית וזהירה, משום החשש כי המצבר עלול להתנתק והרכב יהפוך למטרה נייחת. תוך ירי הדדי אך שונה בהיקפו זחלנו אט במדרון, חצינו את הג'ירפי וניתקנו מגע.
חברתי לג'יפ התול"ר ודיווחתי לפואד על שהתרחש, בדגש, על כוונתי לתקוף את המוצב והפעם מאגפו הצפוני. אלא  שמטח אש ארטילרית שירו המצרים ובעיקר תשובתו השלילית של פואד, הניעו אותי לבחור גבעה בסמוך כדי לתצפת על שמתרחש במוצב.
הסתבר כי על אף פקודת המרשל עמר לכוחות המצרים כבר ביום הראשון למלחמה, לסגת מסיני כולה. רק ביום השלישי נשברה רוחו של המח"ט המצרי. כך שבעבור שעה קלה לאחר המיני קרב שלנו, התחילו המצרים במנוסה מערבה. ולעת בוקר כאשר נכנסנו למתחם היו מוצבי הכונתילה נטושים מאדם.
בעבור שנים, נודע לי (מפיו של אריק שרון ז"ל) כי במוצב הכונתילה חנתה חטיבת חי"ר ובה כאלף לוחמים, בפיקודו של חסן עלי,  שהיה לימים שר הביטחון והחוץ בממשלת מצריים. מה שחיזק את דעתי על חשיבותו של לקח שמן הראוי להביאו כלשונו:
אומץ לב המשולב בזלזול באויב, עלול לגבות מחיר יקר זולת אם ניחנת במזל יוצא מהכלל.
אלא שהיסמכות תמידית על המזל, הנה הימור מסוכן על חיי חיילך. הללו אינם רכושך, אלא פיקדון יקר ערך שהופקד בידך.
לדידי מסמל הקרב על מוצבי הכונתילה, את סיבת הניצחון היבשתי במלחמת ששת הימים. לאמור:
המיתוס כאילו ניצחנו בזכות המקצוענות של כוחות היבשה  היה שקרי ומטעה  – ההפך מזה – מידת האומץ והנחרצות שהספיקו כדי להביס את האויב ב – 67', לא היה בה כדי לקזז את העדר המקצוענות כפי שהשתקף במלחמת יום כיפור הארורה. משמע – כי השענות בלעדית על מבחן התוצאה מעלים ביודעין את הסיבות להשגתה, ומונע הפקת לקחי אמת אחריה.
 
אמציה חן (פצי) תא"ל מיל'




 

פואד בן אליעזר

 

היום נערכה הלוויתו של מפקדנו הנערץ "פואד" בן אליעזר.

מכל קצוות הארץ נאספו ובאו חבריו, מוקירי זכרו ונכבדי הציבור.                                הנשיא לשעבר מר שמעון פרס, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, שרים ,ח"כ רבים, ראשי ערים, אנשי צבא, חבריו שלחמו לצידו בסיירת שקד ולידם חיילי גדוד שקד מחטיבת גבעתי ועוד מאות אזרחים שבאו לחלוק כבוד אחרון ולהשתתף בצער המשפחה.פואד הקדיש את חייו למדינה. שרת אותה לאורך כל שנות חייו הבוגרים,  30 שנה בצה"ל ובהמשך 30 שנה בפעילות ציבורית ותרם רבות בכל תפקיד שמילא, אך מעבר לכך פואד היה אדם של אנשים ועל כך כולם העריכו ואהבו אותו.במהלך הטכס יו"ר עמותת סיירת שקד שלומי גרונר נשא הספד מכובד שהביע את כאב כולנו. מרגש במיוחד היה לאחר שחלקת הקבר כוסתה בעפר הושמע המנון היחידה "בסיירת שקד".

אהבנו את פואד, פועלו וזכרו ילוו אותנו לעד.

ת.נ.צ.ב.ה                                                                    נכתב ע"י נימי ארקילס

פואד ההלויה 30.8.16

תודה לניר כהן על הצלומים.





















משתתפים בצער המשפחה ולוחמי שקד, בכל הזמנים על פטירתו ,של מפקדנו היקר בנימין (פואד)בן אליעזר ז"ל ההלויה תערך ביום ג 30.8.16 בשעה 15.30 בבית הקברות שבחולון
כתבה נוספת לזכרו של פואד ז"ל
הקלק



יוסי שלום,
מצ"ב סרט שהפקתי לפני כשנתיים וחצי לפואד
יהי זכרו ברוך
דורון לנדוי
 
בנימין (פואד) בן אליעזר צבר במשך עשרות שנים ניסיון רב בתחום הביטחוני ובפעילותו הכלכלית והחברתית.
הוא אהוד על קבוצות רבות בחברה הישראלית ובעל קשרים ענפים עם מנהיגים רבים בעולם בין היתר במדינות ערב.
 
בנימין (פואד) בן אליעזר, בן למשפחה ציונית מעירק, שם נולד, עלה לבדו לישראל בגיל 12 והתחנך בקיבוץ מרחביה.
שירת במשך 29 שנים בצה"ל: פיקד בין השאר על סיירת שקד, הקים את בית הספר לפיקוד ומטה בסינגפור, היה המפקד הראשון של אזור דרום לבנון ומתאם הפעולות בשטחים, השתחרר מצה"ל ב 1983 בדרגת תא"ל.
פואד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה, חבר כנסת זו הקדנציה התשיעית ברציפות מילא תפקידים שונים בממשלות ישראל לרבות שר הבינוי והשיכון, שר התקשורת, שר התשתיות, שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. בתקופת מבצע "חומת מגן", שהביא לסיום האינתיפאדה השנייה ולהשבת הביטחון לאזרחי המדינה, כיהן כשר הביטחון וסגן ראש הממשלה.
בנימין בן אליעזר היה שותף למהלכים בינלאומיים כמה מהם חשאיים של ממשלות ישראל. יחסיו המיוחדים עם ראשי מדינות ביניהן מצרים, ירדן וטורקיה, תרמו רבות לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.
במשך 60 שנות שירותו למען המדינה פעל בנימין בן אליעזר רבות למען ביטחון המדינה וכלכלתה, לקידום התהליך המדיני ולחיזוק מעמדה ותדמיתה של ישראל בעולם.

לסרטו של דורון לנדוי
 הקלק

 

פואד: ראיון עם כפפות והפתעות
                                                                                                          

הראיון נעשה ע"י יוסי הלפמן, תומלל ונערך ע"י הרב צבר ארם

בנובמבר 1966 מונה לשקד סמג"ד יהודי (בנימין בן אליעזר) עם כינוי ערבי: פואד. הוא נועד לשנות את צביון היחידה תחת מפקדה הבדווי הגלילי המיתי בעל השם היהודי - עמוס ירקוני (עבד אל מג'יד חאדר משבט אל מזרייב).

סיירת "שקד" ז"ל בעלת הילת המיסתורין, נוסדה בשנת 1953  לצורך שמירה על גבולות המדינה בדרום מפני חדירת פידאיון (כך היו קרויים המחבלים שהופעלו לחדירה רצח וחבלה בפרט ע"י המצרים).  בעת הקמתה היה הדרום מרחב הכפוף מנהלתית לפיקוד המרכז (הרבה יש להתפלא על שטות זו, שכן הצבא המצרי היה אז הגדול והתוקפני בין העומדים מולנו) ולכן השתייכה היחידה תחילה לפיקוד המרכז תחת כותרת שונה.  עם שינוי פריסת הפיקודים הוכפפה לפיקוד דרום. יחידה 424 מנתה בהקמתה 12 לוחמים והשם שקד דבק בה מיד. בהמשך גדלה ל-25 לוחמים, חלקם משורות הצנחנים וגולני וחלקם גששים בדווים ודרוזים. בכך הייתה סיירת שקד ליחידה הראשונה ששילבה ערבים ויהודים, שפעלו בנון נונים וג'יפים מבסיסה בקאסטינה ואח"כ ממחנה הנח"ל ליד קבוץ חצרים. מפקדה הראשון היה צביקה עופר, אבל בשטח בפועל היה זה סגנו עמוס ירקוני ("חאדר" פירושו "ירוק"). לאחר זמן מונו למפקדים בזה אחר זה דוד בן חור, שאול יעיש ודב סטרליץ אבל עמוס היה לב היחידה, האדם שלימד את השאר את תורת הגישוש, המירדף והלחימה. פשוט שעיטרו אותה גם דמויות אחרות בעלות הילה של לוחמים מיוחדים: 
להמשך הראיון הקלק



בתחילת שנות ה 90 שהיתי בחול בתפקיד קבט שגרירות
לקראת סוף שרותי כתבתי לפואד מכתב בו ציינתי שמסיים 
תפקידי וחוזר ארצה ,כאשר העתיד לגבי תעסוקה ופרנסה
 
לא ברור ולא ידוע.ביקשתי עצתו ואולי עזרה(פואד שימש כשר
הבינוי והשיכון).
פואד החזיר לי מכתב בכתב ידו בו אודד אותי לגבי העתיד
והוסיף כי יעשה הכל כדי לעזור לי במידת הצורך.
בסופו של דבר הסתדרתי בכוחות עצמי.
כזה היה פואד מפקד ואדם.
זכרונו לברכה
כתב ישקה בראון
תא"ל ( במיל ) בנימין ( פואד ) בן אליעזר  ( 12/02/1936 - 28/08/2016 ) הסתלק מעולמנו לאחר שנים רבות של פעילות ביטחונית ופוליטית .
פואד מפקד סיירת שקד במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה הוא זה שבנה את המסגרות המבצעיות של היחידה.
חיילי ומפקדי סיירת שקד ( 424 ) מרכינים ראשם לזיכרו ומשתתפים בצער המשפחה .












 
סט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
          אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575