|
משום מה שקד
בחמישי לנובמבר גמרתי (סליחה, ב-1970 עוד נהוג היה לומר 'גמרתי' שלא כמו היום שאנחנו הגברים מנסים ללא כל סיכוי לשמר מילה זו שנמחקה על ידן) בחינת בגרות אקסטרנית אחרונה. בלשון. למחרת, בשישי, כבר התגייסתי לגיבוש בחיל האוויר.
היינו המחזור הראשון במשק ש"עשה בגרות" אבל בכדי לא לחבל באושיות החינוך השווה לכל, ובזכות כל ילוד בקיבוץ להיות מושלך ל-12 שנות חינוך 'עיוני', לא הוגשנו על ידי המוסד (אופס, הרמת גבה ? סימן שאינך שמוצניק/ית ועוד נשוב אליך עם הסברים ותירוצים ממצים), ובמקום להקדיש את כל זמננו לעבודות השדה, בריכה, ויחסים בין לאומיים בחברת מתנדבות בהירות עור ושער, עם אפון קטן וסולד ועוד יתרונות שבעת ההיא, בלי חזיות, הזדקרו לעיני כל.
Shooting an elephant או, ייבדל לחיים ארוכים The Devil and Daniel Webster ואפילו Ode to the wind הייתה האנגלית שלמדנו בעת שסביבנו נפתחו קורסי ערב אטרקטיביים של 'English in bed' עם מיטב המורות.
עד אוגוסט היו התמונות, במסגרות השחורות, והקטעים האחידים בהיקפם, שהופיעו כמעט יום יום בעיתונים. באוגוסט, בעודנו טוחנים את ספרי 'דובשני' עד דק, הושגה הפסקת אש בתעלה. למרות תמיכתנו ב"מכתב השמיניסטים" לגולדה, התנדבנו למיטב היחידות הקרביות מבלי לתת דעתנו לחלקנו ותרומתנו לטכסי העקידה והקרבת הקורבנות, הלאומיים כל כך.
אפילו אני שכבר בגיל שנתיים הרכבתי משקפי מתכת עגולים, שלימים נודעו כמשקפי ג'ון לנון (זה מה שקורה כשאינך ער לשמירה על זכויות קניין), והיום 'עיגולדים' של לפלפים, הלכתי לבדיקות לצוות אוויר, במהלך י"ב, ולמרות שגם בין עין לעין אין אצלי כל קשר, הספיק, כנראה, השארם של בן 18 לשכנע את הבודקות שאי יכולתי לראות ככל האדם אינה חסרון.
בחזרה לבקו"ם אחרי שבועיים בנגב, שבסופם עפתי מהגיבוש (לנוחותי תליתי הדחה מוקדמת זאת בעיני), ישבנו באוטובוס צבאי ועם החברים החדשים והמגובשים כל כך, דנו במכלול האפשרויות הבלתי מוגבלות העומד לרשותנו.
בהיותי מקיבוץ שבעמק, נטיתי לסיירת גולני אבל השתכנעתי על ידי ידיד לאוהל, בגיבוש, לרשום כעדיפות ראשונה את סיירת 'שקד' שעלילות גבורתה, בקרבות ההתשה, על הסוללה בתעלה, סופרו מפה לאוזן.
היינו שניים עשר "נפלי טייס" (מה שעשה אותנו 'מובחרים' ורצויים בכל מקום) שרצו "שקד". אבל לצבא כבר אז הייתה מחשבה נועזת ומרחיקת ראות ושיקולי 'אינטגרציה' איפשרו ל'שקד' לקבל רק שניים מאתנו.
איך בוחרים? כמו בימים הטובים, בספרטה :
התבקשנו להוריד חולצות ולרוץ בעקבות קצין מרשים (שלימים יתברר לנו שיש לו אוסף עצום ומרהיב של מקפלות מצנחים בתל-נוף, לא כולל החלפות) במסלול חולי של בחינת טנקים, עד שיישארו שניים בלבד.
כולנו בוגרי גיבוש, האמונים על עזרה הדדית, הפעם התחפושת היא של גלדיאטורים – יש סיכוי להצליח כשחברך נופל מאפיסת כוחות.
בחורף של י"ב היינו הולכים בלילות לשחק קט רגל באולם הספורט. שלושה נגד שלושה. אין אאוטים, אין התקפה, או הגנה. כדורגל טוטאלי במיטבו, שאומץ אחר כך על ידי נבחרת הולנד ב-1974 . התאחדנו עם כיתה מקבילה לנו במוסד של ילדי עליית הנוער ובינם היו שחקנים מעולים אבל
מברזיל ורומניה בעיקר.
כל כך טובים היינו, בעינינו, שהפכנו את מגרש האתלטיקה בקיבוץ למגרש כדורגל והזמנו את נבחרי הקיבוץ לשמש בשר תותחים, שבועי, נגדנו בשבתות בצהרים. כל הקיץ שיחקנו בצהריי שבת, למרות מחאות הנערות בביקיני המבוזבז בבריכה. כך שהמיון האכזרי ב'שקד' התאים ללב/ראות שהוכנו מבעוד מועד.
לקחתי הביתה, לשבת, את הקיטבג החדש כשאני בתוך הנעליים האדומות עם סוליות הקרפ שנתנו לי הרגשת עוצמה, דריכות וגמישות כשל נמר בנגלי המשחר לטרף.
עם אותה הרגשה קרעתי רצועה בקרסול בכדורגל של שבת בצהרים וביום ראשון הנמר הבנגלי התעורר כגריגורי, לתוך עורו של קנגורו המקפץ עם נעל אחת בלבד, וקיטבג, להתחיל טירונות בדרום, ב"שקד".
לאחר כמה ימי התארגנות בבסיס היחידה ליד באר שבע הגענו לשפת הים בחאן יונס.
בעזרת מי ים ותחושת שליחות ניקינו ושטפנו ביתנים נטושים של הצבא המצרי על שפת הים והכנסנו מיטות ברזל מצריות כבדות ומגושמות בפעם הראשונה לביתנים.
קשה לדעת במה היה חטאנו, ומהר למדנו שיש לנו סמל שישן ביום בכדי להעניש אותנו בלילה, אבל כבר בלילה הראשון התבקשנו, על ידו, להעביר את "הבית" (מיטת האפיריון וכל ציודנו הצבאי) למרגלות אחת הדיונות עליהן ישב ושיחק בעצבנות עם סכין שהוריד מקלאץ' של ענק סודני אותו חיסל בקרב פנים אל פנים על הסוללה בגזרה הצפונית של התעלה.
בבוקר בעודנו ישובים בח' על שפת הים ועל פלג האוהל פזורים לפנינו כל חלקיו, רבי החן, המעורטלים והמתמסרים בכל עת לחלודה או לגרגר חול מזדמן, של ה-FN האימתני.
בין ניקור לניקור שמענו מילדים בני 20 שברובה צריך ל"טפל כמו באישה",
לאהוב, לפנק, ללטף, לנהוג בזהירות ו…לצפות לתמורה.
התעוררתי בבהלה למשמע הציווי "טוס לים ובחזרה" שמשמעו שבכדי להחדיר בי מעט יותר ערנות אני מתבקש להתעלם מהקור של נובמבר, לאחוז באישתי החדשה בידים מונפות מעל הראש ולהסתער בעזוז אל תוך גלי הים עד אשר ייווכח המ"כ שרק הרובה נשאר יבש (למעט אותן טיפות מי ים שתהינה החלודה של מחר).
השיטה עבדה. חזרתי לח' רועד כולי, בגדי נוטפים, ובתוך הנעליים האדומות מפרפרים נואשות דגיגונים שנשבו – אבל ער לחלוטין.
עם הדוקים בכיסים
את אימוני הצליחה עשינו בצפון. שבוע שלם הוקדש לתרגולת של חציית התעלה על ידי סירות גומי (זודיאק) והעלתן על קיר, שהוא העתק מדויק של הקיר בגדה המערבית של התעלה.
באותה עת כבר היינו באימון סיור, עם החריצים הראשונים בקת, אחרי תעסוקה מוצלחת ורטובה, בג'בליה, אל-בורייז', אל-מואזי ונוציראת.
איש לא העלה בדעתו אפשרות שהמצרים יחצו את התעלה, והאימונים שלנו יועדו לתסריט האחד והיחיד – אנחנו חוצים קודם.
יצאנו צפונה נלהבים לתרגול של הקמת ראש גשר חי"רי. עצם הנסיעה צפונה הייתה חוויה עבורנו, והקמנו מאהל של אוהלי סיירים בתוך נמל הקישון, לגדות הנחל שסרחונו, כבר אז, גירש יתושים גם אם הצטיידו במסכות.
יציאה לאימונים הייתה בבגדי ים ולמרות שצחקנו שאסור לעשן ליד המים פן ידלקו, תרגלנו הרצת הסירה, במלוא המנוע, אל תוך הקיר, הקפצת שניים, עם החבל, רגע לפני הנגיעה, לגובה של מטר וחצי וניסיון להעלות את הסירה, ואותנו, בתוך שניות מעטות ככל האפשר.
בטירונות למדו עבודת צוות מהי, עת הסתובבנו לילות שלמים על הדיונות, שבין חן-יונס לים, נושאים עמוד חשמל על כתפינו, ומאזינים לסיפורי גבורה ועזוז של סמל המחלקה.
את הקורה נשאו בעצם רק שני הגבוהים ביננו (הח"מ היה השני..) אבל כל אחד מהאחרים חשש מ"מקל הפיקוד" הארוך והמגולף, שיוכנס במפתיע, בין כתפו לקורה בליווי הערכה על תרומתו למאמץ הצוות, ועל היותו "חרה קטן" שדופק את החברים שלו ולא עוזר.
וחברינו, הקצרים, היו נתלים על הקורה, לשם בטחון, ומוספים עול על שתי הכתפיים הדואבות שגרביים משומשות, מתחת לחולצה, היו המגן האחרון שלהן.
כששוועתנו הגיעה עד לאוזני ירום הודו היה פותר אותנו תמיד באותה אמירה : "מה אתם מקטרים, אנחנו שיחקנו דוקים עם קורות כאלו, כשהיינו בגילכם".
אותו סמל היה עומד עם שעונו על גדת תעלת הדמה ומחזיר אותנו שוב ושוב למים ולניסיון מחודש לשיפור הזמן.
כשהגענו ל-18 שניות וחשבנו שנזכה במילה טובה, מים של ממש, או אולי אפילו איזה הפסקה קטנטונת אמר : "מה קרה לכם? אנחנו עשינו זאת ב-12 שניות"
וכששאלתי : "עם הדוקים בכיס?" ידעתי שהלך הצ'אנס לאפטר ומוניתי מיד לשומר מאהל, בערב.
אמנון שחם נובמבר 70
|
