ממלוק שלנו. המקור למאמרי מתחיל בשורות שלמטה.
שוקה כץ ז"ל אז סרן מיל' אהוב חכם ואמיץ לב, יצא להוביל את פלוגת הטנקים, ובמשימה זו נפל חלל כגיבור אמיתי. וזה סיפור נפילתו:
פלוגת הטנקים של יוחאי גלעד ז"ל ( מגדוד 2 חטיבה 421), נעה על ציר "עכביש" כסיוע לחטיבת הצנחנים של אל"מ (לימים אלוף) דני מט. משהגיעה הפלוגה לציר "לקסיקון" מעט צפונה ל "לקקן" ( מוצב הצליחה) העביר דני מט את הפלוגה לחטיבה 14, כדי לסייע בהרחבת המסדרון. לשם כך נעה הפלוגה צפונה לעבר צומת טרטור/לקסיקון, ומשם השתלבה באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת יום כיפור. משהגיעו לצומת ובניגוד לסיכום שלי (מן הסתם תחת הפצרתו של המ"פ ) , המשיך כץ לנוע על גבי טנק המ"פ. וכך בסביבות אחד ממתחמי " החווה הסינית" ומצפון לצומת "טרטור" נפגע טנק המ"פ מטיל סאגר (ואולי מאש כוחותינו). מעדות הנהג שחולץ הסתבר כי כץ עף מהטנק, התאושש פתח את דלת הטנק, שלף את הנהג שנפצע וגרר אותו למרחק ביטחון מהטנק הבוער, וחזר כדי לחלץ את יתר אנשי הצוות. משהגיע בסמוך לדופן, התפוצץ הטנק – ויהושע כץ במעשה גבורה שאין רבים כדוגמתו, נהרג.
מאז נלוותה לחיי השאלה. מדוע נדרשתי לתת סייר למ"פ שריון, לנוע על כביש המצוי בחזקת ישראל מאז יוני 1967. זאת כחוב מוסרי לשוקה כץ שלי, ולחבריו שנפלו בכל מלחמות ישראל. כך ניסיתי וכשלתי בעת שרותי בקבע, לשכנע את הפיקוד הבכיר, כיצד להפיק את לקחי המלחמות כהלכה.
הרי על דעת הקהל והמקום אין ביטוי המבטא חובתנו לנופלים "שבמותם ציוו לנו את החיים", זולת לימוד והפקת לקחי נפילתם, כדי לשמר אותנו החיים. ביטוי לזה במאמר שלפניך. שם תמצא מענה לשאלות, זולת מעמדו של לנין הנראה לי כמעשה שכולו שולי וסתמי וככזה שאינו ראוי להתייחס אליו. מנגד אולי תבין שכל עוד נגררת ישראל אחרי יוזמת אויביה, חלום השלום / לחילופין שקט בטחוני, מתרחק מעבר לאופק.
החטא, עונשו, ולקחיו.
==============
על רקע פעילות טרור מתמשכת, שלאחרונה דווקא בגלל פשטותה - "העלתה את הסעיף" לתושבי ה"עוטף" ולעמך ישראל, מתקיימת בשיח הציבורי מעין תחרות למתן פתרון לטרור בכלל, ובפרט לסוגיית עזה. בנוסח המשתנה קמעה מהצעה לקודמתה: לכבוש, לחסל את הנהגת החמאס, לבנות נמל פה, ואו מזח שם.
אלא שאיש מפותרי החלומות, לא לקח בחשבון שני פרמטרים מכוננים, כמו הסדק בביטחון האישי, בעקבות המכה הקשה שספגה ישראל במלחמת יום כיפור.
כל שכן ומכוננת לא פחות. גניזתה של אסטרטגיית הביטחון לאחר משל"ג, מבלי להעמיד אחרת במקומה.
הכוונה, להערכת מצב שהוביל ד.ב.גוריון בשלהי 1953/1952 במטרה לקבוע העילות והעקרונות ליציאה למלחמה, כאבן יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי, לאמור: "לנהל את המלחמה בשטח האויב, בזמן קצר ככל שניתן, ולסיים אותה בהכרעה נקודתית ברורה".
על כן היה מוזר לראות כיצד דווקא מנהיגי האופוזיציה רבין ופרס זכרם לברכה, מאלה שלימים הפכו את התפיסה מהלכה לשפת המעשה, בפעולות התגמול, ב"קדש" ובמלחמת "ששת הימים". דווקא הם במסגרת חזית פוליטית שפתחו במקביל למלחמת "שלום הגליל", התמקדו בשלילת "הברירה". למרות שהם עצמם קבעו את הצורך בשמירתה, כמעין מנוף אסטרטגי לקבוע: לאן לצאת, מתי ובאיזו עוצמה, "לעת העתקת המלחמה אל שטח האויב.
במקומה העמידו השניים (רבין ופרס) את מצב ה"האין ברירה", כעילת יסוד ליציאה למערכה. כלומר לדידם, רק כשהחרב חורצת בצוואר והדם מטפטף מטה טיפין טיפין, מותר לצאת למלחמה.
לא צריך להיות היסטוריון כדי להבחין, שמאז נשללה "הברירה" בכיכרות העיר 1982, נשללו כל יתר רכיביה. בהם, "ניהול מלחמה בזמן קצר ככול שנתן", וההכרח "לסיים המלחמה בהכרעה נקודתית ברורה". לא פלא ש"שלילת הברירה" זכתה לברכתם של "טובי הסופרים" בישראל, בלי דעת שבירכתם הפכה לקללה לפלסטיאים וליהודים כאחד - מאחר ושובצה כאבן הראשה באסטרטגית האויב: "להקיז דם יהודי במידה, שתשמר לממשלה הציונית את הברירה, שלא לצאת למלחמה".
מכיוון ותפיסת הביטחון הלאומי נגוזה כלא הייתה, באה במקומה אסטרטגיית "ההכלה" השלטת בכפה 36 שנים רוויות אלימות. בהם ומהם הפך צה"ל למעין שומר בקניון, שעיקר מעיניו בשמירה על עצמו, על הרכוש ועל הנפש.
הראייה: רק משכלו כל הקיצים, נאלץ צה"ל לפעול, וכתמיד בעקבות יוזמת האויב (ראה "לבנון השנייה" עופרת יצוקה, "עמוד ענן" ו"צוק איתן"), כך שבמקום "לקצר את משך הלחימה עד כמה שנתן" התמשכה המלחמה באין עוצר, בעוד הצורך "בסיומה בהכרעה נקודתית ברורה" - התחלף לתיקו, שמעצמו מהווה מכפיל חד כיווני - לכוח העמידה של אויבי ישראל.
מה שמחייב את הממשלה ומיד, להפיק כהלכה את לקחי קודמותיה. דהיינו: להגדיר מחדש תפיסת ביטחון ועילות ברורות ליציאה למלחמה, בדגש על שימור הברירה. כדי שזו תעמיד לידינו את היכולת לקבוע את המועד, המקום, השיטה, העוצמה. בעצמם מכפיל כוח: שיאפשר לסיים המלחמה מהר ככל שנתן, ובהכרעה נקודתית ברורה.
פצי
