מלחמת יום כיפור – אוקטובר 1973- כפי שסופר מפי מחזור מאי 1973
הערת אגב - חשבון פשוט : הגיוס בבקו"ם לפלוגה ג' מחזור מאי הסתיים ב 14 למאי 73
מלחמת יו"כ החלה ב 6 לאוקטובר . זאת אומרת שהיינו כ 5 חודשים בצבא עת פרצה המלחמה .בנסיבות נורמליות חיילים של 5 חודשי שרות לא היו מוטלים למלחמה .אך הנסיבות לא היו נורמליות . אף אחד לא שאל לדעתנו באם אנחנו רוצים להשתתף במלחמה .במספר ימים בחודש אוקטובר 73 הפכנו מילדים ללוחמים .אבדנו את תום הנעורים. כמו נערי מוג'אהדין השתתפנו בקרבות כמו כל חייל וותיק אחר בגדוד.
המשך הדברים :
סגל הפלוגה :
ארם צבר מ"פ , סולומון חיים - סמ"פ ,סרוסי עמי (עמיאל) - מ"כ , בוקסר און -סמל מחלקה גייגר יהודה ז"ל – מ"כ דברת גדי – מ"מ דיין חיים - חובש ורון ראובן -מד"ס - זמברג אודי - סמל כ"ץ אריק ז"ל - מ"כ - רס"פ ציבולסקי גדעון - מ"כ
שימברגר דני - מ"כ אבני (אלמסי) יוחאי - מ"מ -
עוזיאל יואב - שטראוס (יעני) עמוס - מ"מ
מור (מקלף) עידית פקידה פלוגתית – מסלול(בתו של רמטכ"ל צה"ל לשעבר - מרדכי מקלף ).
אלפונסו _ אזרח עובד צה"ל
ולעצם התאור :
את השבוע האחרון שלפני מלחמת יום הכיפורים עשינו בבה"ד 3 ליד שכם בקורס דגנים.
הקורס היה נחמד והיווה הפוגה מרעננת במהלך האימונים השוטף.
במהלך אותו שבוע לא הפסיקו להגיע ידיעות מפיקוד דרום בדבר מתיחות בתעלה ותגבור כוחות מצרי. הייתה כבר כמעט וודאות שביום הכיפורים לא נצא הביתה.
יום שישי 5 לאוקטובר 73' שעות הבוקר. קיבלנו הנחיות שכל אחד יוודא שציודו יהיה אתו. בוטלו יציאות לחלוטין, אנשים נקראו לחזור מחופשות.
יום שבת 6 לאוקטובר – יום כיפור
בוקר
דתיים וכל מי שהיה מעוניין הלכו לבית הכנסת. בית הכנסת בבה"ד 3 היה ממוקם מעט גבוה יותר מהמבנים הסמוכים ומשם יכולנו לראות שכינסו חלק מהפלוגה.
נכנסנו לפלוגה. שם כבר ניתנה פקודה להתכונן להגעת אוטובוסים. הרס"פ הוציא אוכל מחדר האוכל בארגזים על מנת להעמיס איתנו.
בסביבות השעה 13 בצהרים הגיעו האוטובוסים. עלינו, ועד השעה 14:00 בערך כבר עברנו בירושלים. שמענו את האזעקות וראינו אנשים חשים ברחובות. המשכנו למשמר הנגב לקחת ציודים נוספים.
לקראת ערב היינו ברפידים.
בדרך, באל-עריש, בשק"מ פגשנו חיילים מיחידות אחרות. הם סיפרו לנו שיש קרבות באזור התעלה והוסיפו שהתוכנית הישראלית היא כמובן לתת להם להיכנס ואז "לדפוק אותם" כדבריהם.
כאמור, הגענו לרפידים בשעת ערב /לילה. הפלוגה חולקה ל -2. חלק אחד יצא לביר תמדה לאבטח חניוני טנקים מפני כוחות קומנדו מצריים. חלק שני (אני בתוכם) נשאר ברפידים.
נקודות להמשך :
"הטבח" ברפידים - סוחויים מעל רפידים
ברפידים לנו חצי פלוגה והסגל במבנים יבילים (קראוונים אמריקאים),לצדנו במבנים דומים הייתה פלוגת טירונים מ-890
עם בוקר
פלוגת טירוני 890 יוצאת למסדר בוקר. רומטים מפורקים על הכתפיים.לבושים, מגולחים ומצוחצחים. אנחנו יוצאים מפוהקים לאטנו מהמבנים. מכנסיים קצרים מביטים על מסדר הבוקר של הצנחנים.
לפתע שומעים ורואים 2 מטוסים בגובה נמוך מאוד. לא עלה בדעתנו שאלו לא מטוסים שלנו.
ופתאום אש מקלעים כבדה עלינו ואחר כך הפצצה. את פני אחד הטייסים אני רואה מבעד לקסדה ולא אשכח לעולם.
אני קופץ ברוב "חוכמתי" מתחת למשאית תחמושת חונה.
צרחות וזעקות פצועים.
פצועים, הרוגים (מבין הצנחנים).
אצלנו כ-12 פצועים. אצל הצנחנים הפגיעה כבדה בהרבה. פצועים והרוגים.
פעם ראשונה בחיי רואה ראש מוטל על החול .
רשימת הפצועים של הפלוגה מההפצצה האווירית ברפידים (12)
קרלוס דיאמנט, יואב בשן, זרגרוב רוני, לפלר אורי, משה לוי, יוני בר, סולומון, פלד ועוד .
פינוי
מטוס מלא בפצועים יוצא מרפידים למרכז הארץ
סיפורה של מחציתה האחרת של הפלוגה שיצאה לאזור ביר תמדה
שחר אברהם – ברפידים חילקו את הפלוגה ל-2, חלק נשאר ברפידים (ועליו סופר בעניין הפצצת הסוחויים ברפידים). אני ושאר אלו שלא נשארו ברפידים המשכנו לכיוון ביר תמדה ועסקנו במשך מספר ימים בסיורים לחיפוש אחר כוחות קומנדו מצריים.
סיפור: ברפידים, לפני היציאה לביר תמדה, בשן קיטר על כך שהוא נשאר ברפידים. הורידו מהזחל"מ את שחר והעלו את בשן.
הזחל"מ התקלקל וחזר לרפידים לתיקון /גניבת זחל"מ אחר.
וכך בשן נשאר ברפידים ונפצע למחרת היום.
המשך לטסה
לאחר מספר ימים הגענו כולנו חסר הפצועים לטסה (על ציר הרוחב לתעלה).
בטסה ישבו הגדוד ומפקדת הגדוד. בתוך אוגדת שרון ומפקדת האוגדה.
בטסה התארגנו והמתנו לקראת החציה הצפויה של אוגדת שרון.
כוחות נוספים הגיעו כל העת לטסה וכך הפכה האוגדה לאוגדה מעובה. מנגד ראינו את הרכבת גשר הגלילים. גלילי ענק, הצמידו גליל לגליל וחיברו במין צירים.
17 לאוקטובר כמדומני, הכוחות מתחילים לנוע לקראת צירי עכביש טרטור.
כוח ענק מתרכז מספר ק"מ מערבה. במערך ענק.
ב-18 לאוקטובר בצהרים האוגדה ערוכה לתנועה לעבר עכביש טרטור.
האנשים מתוחים וחרדים. לפתע מגיעים למפקדת האוגדה (נגמ"שים, זחל"מים וטנקים). מסביב למספר נגמ"שים כסאות. אריק שרון עומד ותחבושת מסביב למצחו.
איך שראינו את אריק שרון המורל עלה. הבנו כנראה שיש סיכוי להצליח. יש סיכוי שנשאר בחיים. כזה מן כוח כמעט מאגי היה לשרון להשפיע על החיילים.
כל הגדוד יוצא – פלוגת המפקדה נשארת בטסה, בין היתר על מנת לשמור על האפסנאות ועל ציודים של הלוחמים (הציודים היו מאופסנים בקיטבגים ונעולים בתוך מבנים – יותר מאוחר מסתבר שציודים אישיים רבים נבזזו).
עדיין בשעות אור הכוחות עולים על הצירים. שיירות שיירות של זחל"מים, משאיות נגמ"שים נערכים על 2 הצירים באורך כמעט אינסופי.
מצדי הצירים דיונות. בצדי הצירים על הדיונות השריון.
כל הכוח העצום מחכה לשעות החשיכה. אין ירח למיטב זכרוני ( יתן לבדוק בלוח הירח). לקראת השעה 22:00 בערך הטור מתחיל לנוע מערבה על ציר עכביש לכיוון מערב אל התעלה .
תנועה איטית. לא ניתן לרדת מהצירים מחשש שקיעה.
אנחנו כבר די קרובים לתעלה.הכלים נפגעים בזה אחר זה ממש לפני הצומת ואז....
מארב מצרי על עכביש טרטור.
אש תופת . סאגרים. מתחם אוגדתי מצרי.
שוחט נפצע, צ'יפרוט נפגע, עמרי עצמון נהרג (בין 7 הרוגי הזח"לם).
איתי עצמון נשלח הביתה בעיצומה של המלחמה.
מצפון – קרוב מאוד מתחם החווה הסינית. באותו לילה של ה-18 לאוקטובר . הצנחנים באותה העת בחווה הסינית
תעלת נ"ט בכיוון מערב מזרח – מבדילה בינינו לבין הכוחות שבחווה הסינית.
פגיעה ישירה בנגמ"ש של שגיא – 7 הרוגים.
באיזו שהיא נקודת זמן אריק כ"ץ ז"ל הסמל נעלם . לפי מה שהעלינו לאחר מכן אריק נפצע בשלב כלשהוא .כנראה שהועלה על מסוק שכפי הנראה התרסק .וכך כנראה מצא את מותו אריק היקר .
ליד תעלת הנ"ט – טנקים ישראלים נסוגים, דורסים כוחות שלנו.
עם בוקר ה-19 לאוקטובר - המשך התקדמות לעבר התעלה.
חציה
הצד השני של התעלה ( אפריקה ).
בן גולן נהרג - במתחם אורחה
לאחר החציה ועליה לג'בל עתק'ה חלק מהאנשים חזרו לטסה לקחת ציודים.
– ציודים של הפלוגות שהיו נעולים נבזזו, כולל קיטבגים של הרוגים.
למיטב ידיעתי האנגרים היו פרוצים.
על השמירה של ציודי חיילי הפלוגות היתה מופקדת פלוגת המפקדה של הגדוד.
כמו-כן, שמעתי שהגיעו חבילות מהועד למען החייל וכיו"ב עבור החיילים הלוחמים, שלא כולן הגיעו ליעדן... וחלקן חולקו בטסה.
התארגנות בצד השני
ג'בל עתק'ה - נחיתה ככח ממוסק
כללי על מלחמת יו"כ ציטוט מוויקיפדיה
"מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התנהלה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.
בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ – תעלה מלאת מים ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר – שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים – "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה, המערכת לא הייתה מבצעית.
תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות.
בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ- 190 איש ביום, לאחר מכן האבידות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו גם עשרות נעדרים ש-15 מתוכם הם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
רובם של הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראליים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).
עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים.
רובם של הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראליים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).
עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים.
לאחר ההכרזה על הפסקת האש פרץ משבר אנרגיה עולמי, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר מדינות העולם ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בינלאומית.
אלוף (מיל') אהרון יריב, עמד בראש צוות המשא ומתן מצד ישראל, והוא נפגש עם גנרל אל-גאמסי בקילומטר ה-101, פגישות שלאחריהן הושגה הפסקת האש עם מצרים. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה טייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.
ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה, בראשות השופט שמעון אגרנט, לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").
ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-18 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה, רצועת דילול מצרית. השנייה, רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית, רצועת דילול ישראלית.
תוצאות המלחמה: 2,222 הרוגים, 7,251 פצועים ו 294 שבויים