יום הזכרון בעיני צבר

לא תיכננתי לכתוב וגם לא לצלם.
כל כך התרגלנו בפשטות לסמוך על הצילום הנהדר של מיכאל שיפטן ז"ל, מרגישים מאד את חסרונו של האיש הצנוע והיעיל הזה.

יוסי יושב לי על הווריד: תכתוב, צבר. ואת יוסי אי אפשר לנער.
טוב, האירוע היה הפקה בומבסטית של העמותה שנוטלת על עצמה עוד ועוד תפקידים מגוונים. אני מתקשה להגיב.

לב האירוע - תמיד, המיפגש עם החברים, גם כאלו שלא נשמר עימם קשר שנים רבות. ובכל אירוע כזה יש לי נחת. פונה אלי יהודי עם שיער מכסיף ומאתגר אותי: "אינך זוכר אותי". אני מקמט מצח: "אהרוני?" - אני שואל, ועיניו מתעגלות. הייתי סמ"פ בטירונות המחזור שלו, נובמבר 1972. באחת הסדרות שלהם בנגב הגיע פאצי, הניח יד על שכמי והלך כמה צעדים לכיוון השממה. "ארם" - הוא מודיע, "החלטתי להדיח אותך מהתפקיד". אני מתקשח בהפתעה ועלבון. פאצי פורץ בצחוק - "אני צריך אותך כמ"פ עבור מאי 73".

יש זמן כמובן לאינטריקציה עם משפחות שיקיריהן-יקירנו ניספו. היה לי הענג לשוחח שוב עם מי שתמיד ישאר "האבא-של-עומרי" עצמון (ז"ל הי"ד). ואחר כך לשמוע בהפתעה וקורטוב דמע את השיר שכתב. ולפגוש את אחיו של אריק כץ ז"ל הי"ד הכה בי בלב: כל כך כל כך דומה לו, בפנים ובחיוך הטוב.

גם ח. אדיב הפתיע בשיר רגיש שהולחן ובוצע, והוכיח על נימים רגישים מאחורי חזות קשוחה.

דיון לא ממש היה, וגם לא ניצרך. היו דיווחים שונים על פעילות העמותה. מענין היה לשמוע את רון גפני מסביר אודות הפעילות במיגזר הבדואי, ועם שהתוצאות כנראה קלושות, זה עדיין בגדר "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תימצאנו ".

אני מתפעל שוב, כבר שנים, מהסייר האוירי שלנו, שמנחה את המיפגש בחן.

ומתפעל שוב מנימי ארקליס ודני פרל ושאר המתנדבים המלוים את טירוני הגדודים ומאמצים רוחם. שמענו מהמח"ט על המישקע החיובי שיש מן הפעילות הזו וכמה הועילה לפני צוק איתן. הייתי רוצה להצטרף, אבל מנוע מחסרון רכב.

מי לא הזיל דמעה משירת רביעית להקת חיל החינוך? התאמצו והצליחו, וכבשו את האוזן והלב. מוכשרים/ות. תודה להם ולמי שיזם הבאתם. בעבר שמענו את הלהקה הפרטית של שלומי. גם אז היה מצויין, ומפתיע).

שיחות נעימות ומענינות הגישו המח"ט פינקלמן והסמח"ט ואך. גם דיגדגו קצת, בחן, את הערכתנו העצמית כבוגרי האמא הזקנה.

הדלקת נר, קדיש מרב היחידה, והמקבילה המוסלמית בערבית.

ללא ספק, השיח המרתק היה של שמוליק צוקר שהשלים מיגוון תפקידים ובהם מנהל הרכש של צה"ל. צוקר ערך לנו טיסת היכרות עם התחנות השונות של חייו - מימי החיידר והישיבה, קשיי ילדות לא פשוטה, דרך שקד ומטלותיה בזמנו, הפציעה בתעלה, ועד לאחרון תפקידיו. דיבר ברגישות ועקף בחכמה "מיכשולים". אולי יום אחד יתאפשר לשמוע.

אשריכם המתנדבים בעם, בעמותה ובכלל.
רוצה להוסיף ענין אחד וזה לא יוסי, זה צבר אומר: בעת שהיה אתר העמותה ריקן ושומם בראשית שנות ה 90, קם יוסי ובנה מערך פעיל וחי ונושם (היוזמה והרבה מאמץ הושקע גם מניר כהן, ואני שיתפתי פעולה.) בהשקעה אדירה של זמן, מאמץ וכסף. וראה זה פלא: היחידה זרמה אליו כאל משהו ניצרך, אנשים שלחו ושולחים חומרים, המתכונת נוחה ואלאסטית, ובלי פורמליות. למה לא לאמץ אותו? למה צריך כפילות ואפילו לפעמים - תחושת תחרותיות? זה קרה עם דינמיקה טבעית ופשוט קיים. ואין פה בכלל משהו שמתחרה בפעילות הניפלאה, היוזמות והפרוייקטים הגדולים של העמותה.

ברוכים תהיו, אחי גבורי התהלה
בשורות טובות, ניפגש בשמחות.