בצהריים הודיעו להתכנס במהירות לתדריך מאחר שעוד באותו הלילה נחצה את הגבול ונחדור לירדן, למובלעת בין העיירות צפי ופיפי.
היה מודיעין מהימן על חוליית מחבלים ירדנים שתגיע לירות שוב על מפעלי ים המלח והיינו אמורים להמתין להם שם במארב ו״להוריד אותם ,רק אלו היודעים להגן על חרותם, זכאים לה״! אמר מפקד היחידה לפני היציאה.
תמיד ההתרגשות היא בשיאה לקראת חדירה לשטח אוייב וכך היה גם באותו היום בינואר 1970, היינו סיירת מיומנת וההתארגנות היתה קצרה יחסית.
לקראת ערב הכח היה כבר על המשאיות בדרך אל נקודת הכינוס.
עם חשיכה התחלנו לנוע לעבר הגבול ושעה לאחר מכן צעדנו כבר עמוק בתוך ירדן, בדריכות בשקט וחושך מוחלטים.
היה לילה קר במיוחד ובמהלך התנועה אל מיקום המארב הקור היה עדין נסבל ואחרי שלש שעות של צעידה צביקה המפקד סימן לעצור, הגענו למיקום .כולנו מתורגלים , נכנסנו בשקט לשגרת מארב של 360 מעלות על מנת שלא יהיו ״הפתעות״ מכיוון לא צפוי.
גל ואני איבטחנו לכיוון דרום , אני עם מקלע מא׳ג וגל מספר שניים שלי, עמוס עד הצוואר בארגזי פעולה ותחמושת.
כעבור שעה של ציפייה דרוכה, התחיל לרדת גשם .עוד שעה חלפה והגשם פסק , הגיעה רוח קרה שהחריפה את המצב, היינו רטובים, ספוגים במי גשם ,
הקור היה בלתי נסבל,אי אפשר להסתתר מהקור.
אחרי זמן קצר נשמעה לחישה,״חובש חובש״! ,רפי נאנח, איבד את התחושה ברגליים , קיבל נוזלים באינפוזיה וטופל , ״ אין הרבה מה לעשות בשטח במקרה כזה .
גל לחש לי שחושב שגם הוא מאבד תחושה בבהונות ואני לא יכול לשלוט על הרעד שתקף אותי.
״אם לא נעשה משהו לא נצא מכאן שלמים״ לחש לי גל
״מה אתה רוצה לעשות״? שאלתי רועד,
״ חייבים להתחבק״!
״ חייבים מה?, לך תזדיין״!
״ תרגע בקר לחש גל והתקרב אלי מאחור, מתחכך ולוחש״ תזרום איתי, אחרת נמות כאן״!
בתנועות מיומנות הוא התחיל לעסות אותי והרעד פחת קמעא, עכשיו הופיע רעד מסוג אחר,
גל התחיל להיות תובעני בתנועות שלו
ופתאם הירגשתי שמשהו אחר קורה שם, הידיים של גל כבר בכל מקום
בגוף שלי והוא מתנשם ומתנשף בצורה מוזרה, עכשיו זה היה כבר חד משמעי!
כבר פחות קר, היו תחושות אחרות, חדשות.
״מה אתה״...?,
״ אני לא יודע מה אני, עכשיו אני רוצה לחיות״!
ולפני שהספקתי להפנים את מה שקורה באמת, שמענו קול מנוע חרישי ממזרח לנו, ג׳יפ בודד גלש התקרב, ונעצר כ200 מטר מאיתנו , היה עליו תותח ללא רתע, נהג ועוד שלושה מחבלים שהחלו מתכוננים לירי לכיוון ישראל.
כולנו דרוכים, מביטים בצביקה המפקד שסימן בקור רוח אופייני ליישר קו לכיוון הג׳יפ.
ההסתערות היתה קצרה ירינו בטירוף מכל הכלים, הפתענו את המחבלים באופן מוחלט, צביקה ווידא הריגה, לקחנו את הנשקים האישיים של המחבלים והתארגנו במהירות לחזרה מערבה, את רפי שהיה קפוא לגמרי נשאנו על אלונקה, היינו מאומנים ומיומנים בסיירת לתרגולת כזו.
בבסיס האם היה תחקיר, אמרו שפעלנו מושלם, היתה שתייה חמה ואוכל משופר
גל מספר שניים שלי ואני לא החלפנו בינינו מבט ולא מילה, החזרנו ציוד והלכנו לישון.
חתירה למגע
בצהריים הודיעו להתכנס במהירות לתדריך מאחר שעוד באותו הלילה נחצה את הגבול ונחדור לירדן, למובלעת בין העיירות צפי ופיפי.
היה מודיעין מהימן על חוליית מחבלים ירדנים שתגיע לירות שוב על מפעלי ים המלח והיינו אמורים להמתין להם שם במארב ו״להוריד אותם ,רק אלו היודעים להגן על חרותם, זכאים לה״! אמר מפקד היחידה לפני היציאה.
תמיד ההתרגשות היא בשיאה לקראת חדירה לשטח אוייב וכך היה גם באותו היום בינואר 1970, היינו סיירת מיומנת וההתארגנות היתה קצרה יחסית.
לקראת ערב הכח היה כבר על המשאיות בדרך אל נקודת הכינוס.
עם חשיכה התחלנו לנוע לעבר הגבול ושעה לאחר מכן צעדנו כבר עמוק בתוך ירדן, בדריכות בשקט וחושך מוחלטים.
היה לילה קר במיוחד ובמהלך התנועה אל מיקום המארב הקור היה עדין נסבל ואחרי שלש שעות של צעידה צביקה המפקד סימן לעצור, הגענו למיקום .כולנו מתורגלים , נכנסנו בשקט לשגרת מארב של 360 מעלות על מנת שלא יהיו ״הפתעות״ מכיוון לא צפוי.
גל ואני איבטחנו לכיוון דרום , אני עם מקלע מא׳ג וגל מספר שניים שלי, עמוס עד הצוואר בארגזי פעולה ותחמושת.
כעבור שעה של ציפייה דרוכה, התחיל לרדת גשם .עוד שעה חלפה והגשם פסק , הגיעה רוח קרה שהחריפה את המצב, היינו רטובים, ספוגים במי גשם ,
הקור היה בלתי נסבל,אי אפשר להסתתר מהקור.
אחרי זמן קצר נשמעה לחישה,״חובש חובש״! ,רפי נאנח, איבד את התחושה ברגליים , קיבל נוזלים באינפוזיה וטופל , ״ אין הרבה מה לעשות בשטח במקרה כזה .
גל לחש לי שחושב שגם הוא מאבד תחושה בבהונות ואני לא יכול לשלוט על הרעד שתקף אותי.
״אם לא נעשה משהו לא נצא מכאן שלמים״ לחש לי גל
״מה אתה רוצה לעשות״? שאלתי רועד,
״ חייבים להתחבק״!
״ חייבים מה?, לך תזדיין״!
״ תרגע בקר לחש גל והתקרב אלי מאחור, מתחכך ולוחש״ תזרום איתי, אחרת נמות כאן״!
בתנועות מיומנות הוא התחיל לעסות אותי והרעד פחת קמעא, עכשיו הופיע רעד מסוג אחר,
גל התחיל להיות תובעני בתנועות שלו
ופתאם הירגשתי שמשהו אחר קורה שם, הידיים של גל כבר בכל מקום
בגוף שלי והוא מתנשם ומתנשף בצורה מוזרה, עכשיו זה היה כבר חד משמעי!
כבר פחות קר, היו תחושות אחרות, חדשות.
״מה אתה״...?,
״ אני לא יודע מה אני, עכשיו אני רוצה לחיות״!
ולפני שהספקתי להפנים את מה שקורה באמת, שמענו קול מנוע חרישי ממזרח לנו, ג׳יפ בודד גלש התקרב, ונעצר כ200 מטר מאיתנו , היה עליו תותח ללא רתע, נהג ועוד שלושה מחבלים שהחלו מתכוננים לירי לכיוון ישראל.
כולנו דרוכים, מביטים בצביקה המפקד שסימן בקור רוח אופייני ליישר קו לכיוון הג׳יפ.
ההסתערות היתה קצרה ירינו בטירוף מכל הכלים, הפתענו את המחבלים באופן מוחלט, צביקה ווידא הריגה, לקחנו את הנשקים האישיים של המחבלים והתארגנו במהירות לחזרה מערבה, את רפי שהיה קפוא לגמרי נשאנו על אלונקה, היינו מאומנים ומיומנים בסיירת לתרגולת כזו.
בבסיס האם היה תחקיר, אמרו שפעלנו מושלם, היתה שתייה חמה ואוכל משופר
גל מספר שניים שלי ואני לא החלפנו בינינו מבט ולא מילה, החזרנו ציוד והלכנו לישון.
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.