שורת הרמטכלים מאת פצי

התמקדות הממסד, התקשורת והציבור בהקשר המוסרי של פרשת "מסמך גלנט" היא הזדמנות לראות כיצד מוסטת החשיבה הלאומית מהחשוב ביותר אל החשוב - אך פחות. איש אינו חולק על החשיבות שיש לשמירה על ערכי רעות, מוסר ואתיקה בצבא. אך ראוי להתעלם מרוב האמירות והכתבות המושמעות בסוגיה כי למעשה הן בחזקת מסך עשן, המונע הבחנה בכישלון הרצוף של מפקדי צה"ל בהנהגת הצבא בשגרה, וביתר שאת במלחמה. הסחת דעת זו מסוגיה קיומית שאין חשובה ממנה היא עדות לעיוות הדיון הציבורי - תוצאה של רדידות התקשורת וקשיים בהבנת הנקרא בממסד.

הרי ידוע, כי זה שלושה עשורים לא השיג צה"ל ולו הכרעה אחת בשדה הקרב. מאז סיום מלחמת ששת הימים הודחו מתפקידם ברציפות (על סמך מסקנות של ועדות חקירה) כל ראשי המטה הכללי שנפל בחלקם לנהל מלחמה. דוד (דדו) אלעזר אחרי מלחמת יום הכיפורים, רפאל איתן (רפול) אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ודן חלוץ שהתפטר בטרם הודח אחרי מלחמת לבנון השנייה. גם אם נאמץ את הכלל הלאומי של "לי (או לו) זה לא יקרה", סביר להניח כי לרמטכ"ל המיועד זה גם יקרה.

לכאורה, הכנה נאותה של הצבא בידי רמטכ"ל מכהן היתה מקטינה ואולי מונעת את כישלון מחליפו. אלא שדברי הימים של ישראל מלאים מפקדים שכשלו בהעברת צבא מיומן ליורשיהם. לדוגמה, חיים בר לב מסר לאלעזר צבא שהתעלם לחלוטין מהצורך בהכנות להגנה, כולל תוכניות, סיורי מפקדים ואימונים להכרת השטח. תחת פיקודו של מרדכי (מוטה) גור שוקם צה"ל בעלויות עתק לאחר השבר של מלחמת יום הכיפורים. למרות ההשקעות, שבו והופיעו כל קלקולי המלחמה שהסתיימה, במלחמת לבנון שאחריה. משה בוגי יעלון שמר על המסורת המזיקה בהעבירו לחלוץ, מחליפו, מערכת כוח חסרת מיומנות מבצעית - שהשתקפה במלחמת לבנון השנייה.

הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, זכה בתקופת כהונתו לתואר "משקם הצבא". אולם אופן ניהולו את מבצע "עופרת יצוקה" - ירי ארטילרי בלוויית הפצצות מסיוויות מהאוויר במשך 15 יום (עד הכנסת חיילות השדה) בעוד "הטררם" כולו נעשה בלא קביעת מטרה מוגדרת וברורה - העיד על חוסר ביטחון של המערכת הצבאית והעומד בראשה ביחס למידת מוכנות הגייסות.

ואם לא די בקביעה זו, הרי שלמרות פעולות "המשקם", תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" זהות לאלה שהושגו במלחמת לבנון השנייה: הקרבות הסתיימו בלא הכרעה צבאית ברורה, אחריהם היה כורח לנהל משא ומתן מול ארגוני טרור, מה שהגביר את מעמדם הפוליטי והצבאי - ולכל אלה נלווה כספחת צמצום נוסף בחופש הפעולה הצבאית.

אם מוסיפים לכך את ההסתברות הסטטיסטית, אפשר להבין שלמרות ההתפעלות התקשורתית מהכנת הצבא למלחמה מובטח כי הרמטכ"ל המיועד ייכשל במלחמה הבאה, ומן הסתם גם יודח אחריה.

אין חילוקי דעות ביחס לאיכות האישית הגבוהה של מפקדי הצבא לדורותיהם, נאמנותם ואומץ לבם. אולם לנוכח כישלונם ברצף של אלה מהם שנדרשו לנהל מלחמה, ראוי כי האלוף יואב גלנט, המומלץ לתפקיד הבכיר, יפנה לעצמו זמן כדי להתמקד במקור ובסיבות שמנעו מכל מפקדי הצבא לתפקד ולפקד כראוי בעת מלחמה.

אם כך יעשה הרמטכ"ל המיועד, ברור כי כבר בתחילה יבחין בכשל הפקת הלקחים ובפגע הרע הקיים בתוכנית העבודה השנתית. אולם מעל לכל תבלוט תפישת אימונים שגויה, המונעת השגת מיומנות מספקת, מובילה להערכת יכולת לא מציאותית של הכוחות ומסכלת את הפקת המרב מהם בשדה הקרב, למרות השקעות העתק בביטחון.

יש לקוות, כי לנוכח ממצאים אלה ואחרים יגבש הרמטכ"ל המיועד תוכנית לפתרונם. היעד שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא הפיכת צה"ל מקבוצת תאגידים המתכנסת בעתות חירום לצבא מאוחד ומיומן - כדי ליצור הרתעה אמיתית, המותנית בכך שימחיש בבירור לאויבי ישראל ולפרטנרים להסכם מדיני את יכולתו להשיג במלחמה הכרעה של ממש.

תא"ל במיל' חן פיקד על סיירת שקד ושירת כאחראי לתורת הלחימה במטכ"ל