"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424

 

       

  רק אלו היודעים להגן על חרותם זכאים לה 

 

                                                                          

 
דף הבית >> חיים קונפינו
 
  הצבא ושירות לאומי – הוא השער לשוויונות ואחריות חברתית  

מבט לאחור על השירות בצבא. כמה תובנות. ולמה גיוס חרדים וחינוך לאחריות לאומית - הוא חיוני על אף כל הקשיים!

 

תמונות מצהיבות באלבום. זיכרונות מקוטעים.

לתקופה שעברה. אולי גם לתמימות ונעורים שהיו וכבר לא.

במבט לאחור מה אפשר לאמר?

1971 רק התגייסנו. מדינת ישראל רק בת 23. ואנחנו בני 18.

המדינה צעירה. אחריה כבר שלוש מלחמות 1948, 1956, 1967. ומלחמת התשה.

לפניה עוד מלחמות קשות. 1973, 1982, מלחמת מפרץ, שתי אינתיפדות, ומבצעים בין לבין.

אבל מה שעוד יהיה לא ידענו.

התגייסנו לסיירת שקד. שהילתה היא מה שמשכה את כולנו. רצינו להיות מה שחונכנו להיות. לאהוב את המדינה. ואם כבר, אז רק - בחזית ובקו ראשון.

אוכלוסיה מגוונת. צברים. ועולים חדשים.

אנשים מרקעים שונים. מתרבויות שונות.

צפוניים, דרומיים. דתיים וחילונים. מושבניקים, בני עיירות פיתוח, ועירוניים סתם.

רובנו פגש בגיוס את עם ישראל.

אוכלוסיית מהגרים - על השוני והרב גוניות שלה.

שהתבטא בשימוש חזק בסמלים מזרחיים בעיקר בתחום השפה, שבעצם הייתה בליל של מילים:

מערבית: "בחיית רבק", "סלמטק", "סלמט", "כיף" "אחוי". 

מיידיש: "ניג'ס", "יוצמך", "נודניק".

מרוסית: "סמטוכה", "פארש", "ברדק", "לום", "פיזדיולוך", "חלטורה",  

מצרפתית: "פאסה", "גורמטים",

מאנגלית: "פנצ'ר", ו"אפטר".

מלדינו: "פוסטמה" שהוא בלאדינו פצע מוגלתי – ובהשאלה אישה מאוסה. או "דמיקולו" שפירושו חדל אישים.

מפרסית: "אשכרה", "חאקי". ו"סרבל".

מטורקית: "דוגרי","טמבל, ו"שש בש" (שמה היינו עושים בלעדיו בשבתות הלא נגמרות).

(לאלו המתעניינים בשפה "התקנית" של אז – ראו בנספח בסוף הפוסט)

כשכל זה מטובל בלשון המקרא ובקוד רק למביני ענין "גלגל אלי לבנה יא אחי", או "קודקוד כאן אחד אני על השחור עם החמים והטעים", או "תגיד לגפרור שירים זיקוק".

אבל לפני הכל מהבקו"ם לקחו אותנו ישירות לעזה - אל בורג'.

שפירושו בערבית המגדל.

שיכנו את הפלוגה בתוך וילה יפיפייה עם קשתות מזרחיות. פעם זה היה אולי בית של אפנדי. עם הרבה נשים ועוד יותר הרבה ילדים.

אבל חיילים אין להם זמן להבחין בפרטים. הם עסוקים בהישרדות גם כשהם לא בקרב.

בשבתות בהן נשארנו בבסיס. והיו הרבה כאלה. כי יצאנו פעם בשלושה שבועות לשבת קצרה. אפשר היה להנות מרוח ולחות הים, מבית שעמד על גבעה שלטת שממנה נשקפו פרדסים מאי שם לאי שם, וברקע הדיונות והים.  בשעות הבוקר אפשר היה לשמוע את  המונוטוני של משאבות המים כאילו היו שם מאז ומעולם.ארץ פסטורליה.אז זהו, שלא!

הימים בעזה היו אז ימי המרדפים אחרי מבוקשים. אבל זה היה רחוק מאיתנו מאוד.

אנחנו היינו טירונים. והיינו עסוקים בעיקר בשאלה מה צפוי לנו ברגע הבא.

איזה מסע יהיה ביום חמישי בלילה (את ההדלפות על זה קיבלנו מהחובש דני ורטה שהיה חבר של עפרה אחותי, ושהפך לימים בימאי קולנוע מצליח).

שעת המרגוע הייתה בש.ג. מקום שיאפשר נמנום קל קמעה. כי היה זה מקום יחסית רחוק מההמון שהתרוצץ עם "שפלות" על הכתף מסביב לבנין, בהנחיית הרס"פ המיתולוגי יואל שיין ז"ל שהפיק וביים את המחזה הידוע "רצים במאהל-בפקודה". משם עד לבתים של מחנה אל בורג' הידוע לשמצה, היה זה מרחק קטן.

שנים אחר כך הסתבר לי שיש לי מכנה משותף עם מחנה פליטים לא רחוק - מחנה הפליטים רפיח. חלק מתושבי מחנה זה היו בני הכפר זרנוגה הסמוך לקיבוץ בו נולדתי גבעת-ברנר. לסבא שלי היו קשרים עם מוכתר ובני הכפר זרנוגה. אבל הוא נהרג במלחמת העולם השניה, והם ברחו ב- 1948 לעזה.  

אחד מבני הכפר היה ד"ר פתחי שקאקי, קצת גדול מאיתנו. נולד -1951 ,תלמיד מבריק שלמד רפואת ילדים, חילוני בהשקפתו שהקים ארגון דתי פנטי רצחני ומזעזע - הג'יהאד האיסלמי.  "ששיכלל" את ההתאבדות ושילב בה גם נשים. איך אדם עובר שינוי כזה מרופא לד"ר מוות? אין לי תשובה.  

פתחי שקאקי היה נכדו של אימאם זרנוגה שאותו לא מן הנמנע סבא שלי - אנצו (סרני) הכיר וגם פגש.

נפתלות דרכי הגורל. הסכסוך שינה פנים.

בתקופת הסבים, טרום עצמאות, התקיימו יחסי שכנות, שהיה בהם מתח אבל גם דו שיח. הצדדים הכירו אישית איש את רעהו והייתה מידה של כיבוד הדדי.

ובדור הנכדים. חייל מול פליט. מעביד מול פועל. מפגשים אנונימים. מגעים זרים מנוכרים. מיצרי חיכוך. קהות וחשדנות. זעם. חשש. ואצל חלק גם שנאה. גז הקשר אישי.

תחושה הדדית - שאין על מה ועם מי לדבר.  נתק.

 

אבל אז כטירון – לא ידעתי זאת. כמו רבים מאיתנו הייתי שקוע בלהיות חייל.  "שמלחמתינו צודקת וטהורה", "לזכור מה עוללו לנו הערבים, ומה הם יכולים לעולל". אבל "להתייחס בכבוד לאוכלוסיה".

עם השנים והזמן – וכשהפכתי אב. למדתי גם לקרוא את הרווח שבין המילים.

אבל כטירון בעזה. שהוצנח לשם ביום הראשון לצבא. זה מה שאתה מכיר. והמציאות מתקבלת כנתונה. אנחנו כובשים. הם נכבשים.

במסע הראשון שלנו חצינו את הכפר אל מע'זי. לילה והרחובות היו ריקים מאדם. "למה לא רואים אף אחד?" שאלתי את המ"כ (לימים תא"ל) בצלאל טרייבר. "יש עוצר מחשיכה, טירון". רק ריח החמורים, וקירקור תרנגולות העיד שמעבר לחומות יש אנשים.

בעוצר.

 

עם הזמן והאימונים אפשר היה להבחין שיש קוי אופי משותפים לאנשי הפלוגה. נחישות,

אחריות, יכולת לעמוד בקשיים, סולידריות קבוצתית, כיבוד השונה בזולת, ואהבת הארץ.

במרחק של שנים לאחור מקבלת אבחנה זו אישוש מדהים. מתוך כמה עשרות שסיימו אימון לוחם רק אחד חיי בחו"ל. וגם לו - קשרים עבותים בארץ. בארץ שמאות אלפים ירדו ממנה.

זה נתון רב משמעות.

 

וכיבוד השונה בזולת, זה לא דבר פשוט. במיוחד בקבוצה שנמצאת בלחצים של אימונים מפרכים. של חוסר בשינה. היינו פלוגה מעורבת. דתיים וחילוניים. חלק מהדתיים היו אורתודוקסים (בר-חי), ואחרים דתיים כיפה סרוגה (הלפרין, אילוז, לוזון, בן-שושן, אקרמן, ואבדר). חיינו חילונים ודתיים בהרמוניה. כיבדנו הם אותנו. ולהיפך. נינוחות וקבלה. וכיבוד איש את אמונתו של הזולת.

 

סולידריות חברתית. הייתה בשפע. יחודית ובלתי נשכחת. ולכל אחד מאיתנו יש סיפורים קטנים מרגעים גדולים, מתקופת האימונים ואחר כך גם במלחמות.

זוכרים את גדי כהנא שסבל משבר הליכה. וכדי שימשיך איתנו בפלוגת האימונים נשאנו אותו על אלונקה "לבור הרחמים", וגדי לא היה קל כידוע. גם לא המקלע הכבד שהנחנו לידו. איך עשינו את זה. לא יודע. לרזי יש חלק נכבד בזה.

המחזור שלנו ספג מכה קשה במלחמת יום כיפור.

פתחתי ואמרתי כי כשהתגייסנו היה ברור שהולכים לסיירת. שסיירת זה מסוכן.

אבל יש דברים שלא נקלטים.

לא חשבנו על הסיכוי להרג ביחידה מסוג כזה.

לא חשבנו. וגם לא חישבנו.

היינו או הפכנו במרוצת האימונים והשירות לאנשים מהסוג שקורצו בו אנשי שקד. חיילים עם משמעת לא משהו, עם חולצה לא רכוסה, קלצ'ניקוב בתלה, עם מכנסיים ללא גומיות. אבל כשצריך - אין כמוהם להתגייס למשימה.

אנשים הבטוחים שאין קושי הגדול עליהם.

ושעם קצת מאמץ וכוח הכל יסתדר. ואם לא קצת אז יותר.

יש בזה קצת משום חוסר זהירות. אבל מי חושב על זהירות כשאתה צעיר.

אתה יודע הכל.

ויהיה בסדר היית סיסמא וגם דרך חיים.

 

החברים שלנו נהרגו – כשהיו בני 20.

זוכרים אותם - רק כאילו אתמול ראינו אותם.

כאילו הם חיים.

כאילו המוות לא היה.

אבל זהו זיכרון - זיכרון שווא.

הם נותרו בני 20 ואנחנו כבר לא.

 

אנחנו כבר עוד מעט פי שלושה ממה שהם חיו. הלב נצבט. על שמחת החיים שקופדה.

אלת הגורל או כוכב המזל לא האיר להם.

זה שנים אני הופך בשאלה.

למה, למה ולמה?

לא הצלחתי לקבל תשובה מניחת דעת.  

עצם השאלה - במשך שנים מעידה על קשר רגשי עמוק – לחברים שבעצם את חלקם הכרנו רק שנתיים (במסלול הכשרת הלוחם).

שנתיים קריטיות מאין כמוהן לגיבוש סולידריות חברתית לכל החיים. 

וזה מעביר אותי לויכוח ציבורי הניטש שנים. לגייס חרדים כן או לא?  

התשובה היא ברור שכן. ולא רק כי זה שיוויוני.

הצבא מעבר לתפקידו "כצבא הגנה" – ממלא תפקיד משני אבל חשוב - ככור היתוך.

כור ההיתוך – הוא זה שמאפשר לפרטים להבין אחד את השני.

גם בשכול. 

 

 

 

  

מאפשר לשתף פעולה לא רק בעת תלאובות ומצוקה.  

הוא מאפשר למתן מתחים חברתיים וכלכליים.

כור ההיתוך מחבר בין "הפלנטות" השונות. מאפשר מוביליות חברתית.

אין כמוהו לגבש סולידריות חברתית.

והוא מלמד את הפרטים לשתף פעולה, ולמקד מאמצים גם בתחומים אחרים.

 

ולכן – בתבונה עלינו לשלב את החרדים לצבא ושירות לאומי – כי הוא השער לשוויונות, אחריות חברתית והשתלבות כלכלית.

ונזכור כי בשר מבשרינו הם...

 

 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
                          
                                                 עורך דין פגיעות גוף   עורכי דין תל אביב    עורך דין פגיעות גוף      עורך דין נזיקין       מדריך טיולים בניו יורק     עורך דין   עורך דין בירושלים

אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575