לפצי, חברנו ומפקדנו האהוב והיקר, שלומות.
מאוד שמחתי לקרוא את הגיגך לקראת אותו "קיץ חם", שאכן, כנראה שצפוי לנו בעתיד הלא רחוק. אני בדעה כי רעיון טוב הוא, שאתר שקדניק אשר עוסק תדיר בהיסטוריה של שקד (זאת ההיסטוריה שהפכה להיות חלק חשוב מהווייתנו העכשווית), יעסוק גם בענייני השעה המדיניים שהם חשובים כל כך לנו ולכל צאצאנו החיים כאן בארץ הזו.
באשר לי, הגיגיך אלו, הפעילו אצלי את מנגנון המחשבה הביקורתית, (מנגנון, אשר למרות יציאתי זה לא מכבר לגמלאות, נוהג לעיתים להתעורר כתגובה לגירוים אינטלקטואליים מצדם של חברי מזה יותר מיובל שנים - השקדניקים).
ברשותך פצי, אני מבקש להעלות מספר נקודות שהתעוררו אצלי לנוכח קריאתי המעמיקה של הגיגיך:

1. ברישא של ההגיגים, אתה מביע משאלה ששמו של לנין יימחה (מהזיכרון ? מההיסטוריה?, מעל פני האדמה?). הרי לנין, (שלרוב, כבודו רמוס כיום במקומותינו, אך בל נשכח, שהיו ימים בהם היה נערץ ע"י רבים מבני דור מייסדינו...), הוא המנהיג אשר בראשית 1918 החליט על הקמתו של הצבא האדום המפואר, אותו צבא, שכיום, לאחר שנים כה רבות של מחקר, ואל דעת רוב ההיסטוריונים, הוא הגורם הצבאי העיקרי לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית יימח שמה .....
    
2. פצי, הרי עיקרה של התזה שלך נשענת על אמרתו המקיוולסטית, של לנין, אשר מצוטטת על ידך, בדבר הערך האסטרטגי הטמון בהפעלת התמרון, או כדבריך : " ... הייתי בוחר באסטרטגיה שחלקה הראשון כתמרון ללא אש ... ", ומכאן שאלתי: האין זו סיבה ראויה לכך שגם אם שמו של לנין איננו ראוי לתהילה, חשובה אמירתו זו וחשוב הוא בעצמו, כאביה מולידה של התובנה, וכל זאת למען הטמעת התרבות של הצורך בהפקת לקחים לעתיד? אחרי הכול הוא איננו היטלר ימ"ש,  או המן הרשע...
    
    
3. לגבי המונח "הכרעה":גם אתה פצי (כקצין מילואימניק צעיר) וגם אני (כלוחם טרום אימון הלוחם ביחידה), היינו שם, וחווינו את חווית ההכרעה הצבאית ההיסטורית של מלחמת ששת הימים. כיום, בחכמה שלאחר מעשה, כולנו יודעים שהכרעה מעין זו הינה סיומו של פרק המלחמה הקינטית – מלחמת התנועה, אך בוודאי תסכים גם אתה, שזו היא גם תחילתה של המלחמה האחרת, זו המכונית האסימטרית, שעיקרה כיבוש יעדים תודעתיים של ציבורים שונים בעולם.. ומכאן תהייתי: מה כעת ?.... האם אותה הכרעה הצבאית גואלת, בהכרח מקרבת אותנו אל המטרה? ומה היא אותה מטרה שאליה עם ישראל מייחל? או שאולי, ההכרעה המיוחלת כלל לא מקרבת אותנו אל "הארץ המובטחת", זו החיה בשלום עם סביבותיה?והנה אנחנו שוב באותה דילמה מדינית שבאה לידי ביטוי בשמאל ובימין...
    
4. בהמשך המאמר, אתה ממליץ כי על "... המערכות לתכנן ולהכשיר עצמם ובמשולב, בגלוי ובזמן קצוב, לכיבוש רצועת עזה...(מה שלהערכתך) ...סביר או בטוח.. (יביא את)  המערכת הבינ"ל (ש)תצא מגדרה כדי למנוע את המלחמה הצפויה", כלומר, עלינו להקרין את הרושם של מטורף הזועק "תחזיקו אותי, או שאני מתפרץ". ובכן, אני מסכים אתך כי העיקרון של "בתחבולות תעשה מלחמה" שריר וקיים גם היום, אבל יש לזכור שני דברים: א. בעידן הסייבר, חופש המידע, ויכולות המודיעין של היום, שוליו של ה – "בלוף" הטמון ב"תחבולה", הפכו מאוד צרים ופגיעים ("האמת" הנה כה רגישה ,שיש להגן עליה באמצעות גדודים של שקרים – צ'רצ'יל במלה"ע השנייה). התהייה כאן היא: על מה אתה מבסס את הערכתך הכמעט מוחלטת באשר לתגובתה הצפויה של המערכת הבינלאומית ? מי היא בכלל המערכת הבינלאומית? אמריקה? אירופה? אסיה? האם האינטרסים המדיניים של כולם חופפים ? ב. העלויות על כל סוגיהן: הן התקציבית, הן הניהולית, הן האנושית, והן זו האסטרטגית התודעתית, אלו עלויות שבלתי ניתן לאמוד אותן אלא בהסתברות מאוד נמוכה. (בדרך ההלצה ניתן לומר כי ההיסטוריה מלמדת שקשה ביותר לאמוד הסתברויות ביחוד שמדובר על העתיד לבוא....

1. פצי, עם כל הצניעות, אני רואה בניתוח המצב האסטרטגי שהבאת בפנינו, כשל מרכזי אשר נובע מסידור אבני הדרך של התהליך המוצע על ידך, ובמיוחד מהיעדרותה של "האבן הראשה" הסופית והעיקרית, זאת אשר מגדירה את המטרה המדינית של התהליך הצבאי כולו. מבחינתנו, מטרת ההתכתשות האלימה שבינינו לבין הערבים אשר מלווה את המעשה הציוני כבר מעל ל 100 שנה, היא השגת הסכם שלום מוסכם בנינו לבינם. אתה מסיים את תיאור הסצנריו שהבאת כאן, באקט ההכרעה, אבל נמנע (במתכוון או שלא במתכוון) מהתייחסות למה שיקרה ביום שלמחרת השגתה של אותה הכרעה.לטעמי, חסרה כאן הקביעה באשר למטרה המדינית אשר לאורה אמורים להיקבע דרכי הפעולה ואבני הדרך להשגתה. ". ולכן חסרה כאן הקביעה הנחרצת כי החזון, המטרה אשר לה אנו מייחלים, הנו שלום הוגן, בטוח, וצודק. לצערי, השנים חולפות, ואני הולך ומאבד את האמון בכך כי המערכת הפוליטית הישראלית על כל חלקיה, מסוגלת להפיק תכנית מתקבלת על הדעת להשגת מטרה קדושה זו. האם באמת לנצח נאכל חרב?